הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 8/2010
מעבר למראה, ומה צנצנת מחפשת שם.
דני גיבור.
ביצועים (לא מתיילדים), אלף בית, מילים.
ככה אני מרגישה עכשיו, מאוכזבת ונבגדת.
אני יכולה לראות את בן הדמות שלי, אבל הוא לא משחק איתי יותר.
זה קצת דומה לתחושה שלי כשגיליתי של-MJ יש בלוג שלא הכרתי.
(איך נראה הכאב מאז אלף בית)
כמו אחרי שיר הג'ברווקי, אליס מגיבה ב:
"Somehow it seems to fill
my head with ideasonly I don't exactly know what they are! However,
somebody killed something: that's clear, at any rate-"
ובעברית:
הוא ממלא את ראשי ברעיונות, אך איני יודעת בדיוק מה הם! מישהו הרג משהו, זה לפחות ברור...
זה לפחות ברור.
אבל הרגע שלפני היה כל כך קסום [סוג כזה של חסד]:
הרגע שבו הייתי משוכנעת שיש עוד כמוני, סוכנים כמוני בעולם.
שאנחנו יכולים לחוות את החוויות זו של זה דרך תיאורינו, ואיכשהוא להקטין ככה את הדרך לכל אחד.
יש ספר מדע בדיוני: אנשי הכבשן, שבו אנשים יכולים ליצור לעצמם תכפילי-חימר, שמחזיקים ליום אחד בלבד,
והם חיים (או מבצעים משימות ומתים) את היום הזה שבסופו זכרונותיהם ממוזגים באב-טיפוס.
שכחתי אבל, שאז האחריות שלך כאבטיפוס באמת על ה'כנלים' שלך היא מפוקפקת.
טכנולוגיה (כמו שעידו הרטוגזון אמר בעקבות מרשל מקלוהן) היא הרחבה של החושים והאיברים שלנו,
ועכשיו כשהתכפיל שלי לא חזר, אני לא יודעת איך להרגיש: זה חסר מילים, אבל הנקע קיים, וכואב.
MJ, אולי תעלי מחדש את השיר שלך על המראה כדי שההקשרים שלי יהיו שלמים?
עוד יש קרול שלמה מחוץ לתמונה של הפוסט הזה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
