כאן. עולמות קטנים.
כזה היה גם בתערוכה בשנקר, בעיצוב במה,
מודלים קטנים קטנים (בנושא זוועתי- חיי קיבוץ),
של אחת, אחינועם חרמש, שההצה אליהם דרך חרכי הצצה.
גם הקטה ראתה אותם ואהבה מאוד.
ועוד בשנקר [1]: היו צעצועים, שגם בהם יש את הקונספט של צינור מוליך קול
שאפשר בעזרתו לדבר אל עצמך דרך הבובה. מקסים בעיני.
אני אוהבת את הרעיון הזה, וגם את העובדה שהוא חזר בשתי התערוכות שהייתי בהן.
דווקא עכשיו אני אוהבת עוד יותר את הרעיון הזה, לדבר אל עצמך במעגל סגור.
אני נזכרת בנחמה שהקול שלי מציע, עכשיו כשאני נטושה על ידי בן השיח שלי.
מי שצמא לכל מחווה של חסד, אזנו תופסת איך הקריאות חוצות את הרחוב.
כך רחל שפירא וזה נכון. אזני עוד כרויה כל כך.
כל כך שאני עשויה לשכוח ולפספס את הקול של עצמי.
היא אמרה את זה נורא יפה, לחישה:
"כל כך הרבה שנים חייתי בעולם שנבנה על
המושג – צריך. מה אני חושבת שאני צריכה להיות.
במקום הזה השינוי הוא החוק
היחיד, משום שמה שאני צריכה להיות הוא נגזרת של הקבוע המשתנה בחוץ, ו
מה
שאני חושבת שאני צריכה להיות בשביל הקבוע המשתנה הזה – מה שהוא יהיה או לא
יהיה.
נדמה לי שעל זה מדברים כשמדברים על אהבה
תלויה בדבר.
הקיום שלי היה תלוי בקבוע המשתנה שבחוץ, ומה שפרדוקסלי בזה
הוא שהקבוע המשתנה למעשה לא קיים
באותה המידה שאני לא הייתי קיימת. בשפה
מקצועית קוראים לזה השלכה."
וזה מזכיר לי את ההתחלה של השיר של פיונה אפל, Extraordinary machine,
שם יש הבדלה בבתים הראשונים בין הדוברת בשיר וההוא שכנגדה:
וגם את החלק המשלים, של ההקשר ליכולת להתרכז, ולנוע באיטיות, ליכולת לשאת אי נוחות ומצוקה.
יפה כל כך. ונחמד שגם את השיר הזה נתנה לי הקטה.
[1] הבאתי משנקר טונה של תמונות. באמת טונה.
אבל חוץ מכמה דברים נוצצים ששימחו את נשמת העורב שלי, לא היה מרשים במיוחד,
ואת העבודה עם חרכי ההצצה, שהיתה מפילת מורא רגשי, בכלל היה בלתי אפשרי לצלם.
אחרי הכל כנראה לא יהיה פוסט על התערוכה של שנקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
