הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר |
| 8/2010
פינת השוויץ השנתי (בערך)
כשחיפשתי דירות בבאר שבע, בחום הגדול מצאתי מקלט זמני במרתף האוניברסיטה,
היכן שלא מצאתי את לוחות המודעות של הדירות מטעם אגודת הסטודנטים,
אבל בהחלט כן את עצמי מול בסניף של "אקדמון".
אין אויב ליצר הצנצנת כמו חנות מכשירי כתיבה.
אז קניתי. את מה שאני צריכה כמובן. יומן שנה שבועי מהסוג שמאפשר לי... המשכיות כזאת.
אותה פונקציה של השיטוט האקראי ברשימת השמות על הנייד, אבל אחוז אפילו טוב יותר במציאות:
אלה הדברים שיהיו לי לעשות כשיהיה לי מה לעשות, זה העתיד הנייד שלי, בכף יד.
אני אוהבת את יומן השנה שלי מאז שנאלצתי לאחד כזה (איפה נכתוב את הפגישות עם הפסיכולוגית?).
הראשון היה נהדר בתוכנו (יומן "מועדים לפורענות" של סלון מזל, כבר מוכרים כאלה של השנה,
אם מעניין אתכם ואתם לא יכולים להגיע לתל אביב לקנות בעצמכם אפשר ליצור קשר כאן,
אפשר אפילו לומר שצנצנת שלחה אתכם  )
ונהדר בעטיפתו, ומאז אני אובססיבית למה שיהיה על העטיפה של היומן שלי.
בהתחלה במיוחד הדפיסו בשבילי את זה להדבקה על כריכה של יומן פורענות,
אבל בשנה האחרונה השתמשתי ביומן זעיר אפילו יותר, בעטיפה שאני עצמי עטפתי:
קונים אחד שמרוב שהוא שיא הסטנדרטיות-מינוס החברה אפילו לא טורחת להעניק ללקוחותיה תמונה פחות קטנה שלו,
מסלקים את הפלסטיק השחור, ו... לשולחן העבודה.
בערימת הדפים לשעת כושר מחכה לפחות דף צבעוני אחד שמתאים. הנייר דק, אבל יפה כל כך שאני לא עומדת בזה.
בסרגל אומדת את מימדי היומן פלוס שלושה מילימטר, חותכת אותם בקרטון ביצוע - פעם לכל עריכה ועוד רצועה לשדרה,
בוחרת סרט בד (תכל'ס היחיד שהיה בעובי המתאים, ולמזלי בדיוק בצבע הנכון) מקופסת סרטי המתנות,
ומתחילה במלאכת ההדבקה.
יצא יפה יפה.
עד כדי כך יפה שכל מי שאני מראה לו את זה מחזיר אותו לידי בהבעת שעמום.
"אני עטפתי", אני מבהירה והם לוקחים אותו בחזרה באי אמון ומביטים שוב.
ורק הקטה, שגם היא בעצמה עוטפת את יומניה, לוקחת אותו, הופכת בו ואומרת:
אוי. זה כל כך עדין. סגרת עליו דף מכל צד? יפה ומחוכם.
כן, בקרוב גם אני אצטרך לעטוף אחד.
ואני מרגישה שותפות.
אצטרך לעטוף אותו פעם נוספת, בטפט, מכיוון שהנייר (שקית עטיפת מתנה במקור)
דק ועדין כל כך שהוא מתחיל כבר להלבין בכל מקום שיש בו קיפול. אבל הוא משמח נורא.
מצדיק לגמרי שוויץ שנתי (בערך).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
