יש קווי מחשבה שלמים שאני לא דורכת בהם, כי הם היו חלק מהשיחה של עם בן שיחי שנעלם,

ועכשיו עבר כבר חודש, אם הוא לא חוזר מגיע לי לחשוב את זה מחדש ולהסתקרן ולהתלהב וכו',

וזה כואב קצת ולבטח לא מתורגל לעשות את זה לבד.

אני מיטלטלת בין שני צדדים, ושניהם קיצונויות.

ברור לי שאני לא אוהבת את המקצב של חווה אלברשטיין (כמו שמיס לבנדר אמרה)

וזה דומה למה שסרפי ציטטה על ויניקוט, שחלק מהמסר שלו הוא האופן שבו הוא מועבר, ובמקרה הזה השיר פשוט צורם ולא נעים

ומאידך בעיניים של יונה עטרי רואים שהיא אישית טובה מכדי לשאת את המנטליות של הדוברת בשיר,

כל כך יפה היא שרה אותו, ואני מאמינה לה אבל רואה את החוזק הפנימי מעבר למילים.

ראבק, אני כועסת ועדיין הציפיה הזאת

גורמת לי להרגיש שאם הוא ישוב אקבל אותו בזרועות וירטואליות פתוחות, כאילו לא נחוצים הסברים.

בעעע.  

נמאס נמאס נמאס לי להיות צופה. ואפילו זה בנאלי:

א. כשאור דולק בחלונך

ב. כשהלכת מכאן, לא אמרת לאן, מיסגרת פני בחלון

ג. אך לא נגה באשנבך האור כשבדידותי נגעה בבדידותך.