אני חושבת על ויניקוט שהבדיל בין חסר וחסך.

חסר זה מתי שלא היה אף פעם דבר טוב ולא היה אפילו למה לייחל,

וחסך זה כשהיה משהו טוב/פוטנציאל עם ציפיה, והוא נלקח.

בגלל שאין לי עם מי לדבר את המסע שלי עכשיו, אני לא מרחיקה לכת. 

אבד לי העוגן שלי להסתכל אליו אחורה, לוודא את קיומו מדי פעם,

ולכן מפחיד יותר לשוטט, לא בטוח. לכן אני מקטינה רדיוס, פונה חזרה אל דברים שנכתבו כבר,

שנדמה לי שהם קשורים. השבוע קראתי מחדש את "הסיפור שאינו נגמר", ואת "הבושם".

הסיפור שאינו נגמר:

את החלק הראשון כולנו מכירים מהסרט,

אני רק אזכיר את הריקנות ("הלא-כלום") הפושה בכל חלקי פנטזיה, שמקבילה להתפשטות הסתר הפנים, לאבדן האמונה ולשכחת חדוות היצירה בעולם הממשי,

ואת העובדה שהסיפורים של אטריו ובסטיאן שלובים זה בזה, מתאחדים ממש מול הראי הגדול שבשער השני של האורקל הדרומי.

הנה עוד נקודה, סמויה או גלויה, על מסע משותף, שאפשרי באמצעות הזדהות ושיקוף.

אבל החלק השני הוא זה שמעניין עוד יותר. במסווה של הגשמת משאלות זוכה בסטיאן בתכונות שהופכות את דמותו ללא יותר מ"רשימת קניות" של תכונות הגיבור הגרנדיוזי, ובו בזמן אישיותו הופכת לפלקטית יותר ויותר, כי כל אלה מתקבלים במחיר של מה שחשוב- הזכרונות של עצמו, על חולשותיו, של החלקים האנושיים והפגיעים שבו. בסופו של דבר הוא שוכח שאי פעם היה פגיע, בעל יכולת להיקשר, או תלוי. ובלי אלה הוא לא מסוגל, אלא בהגיע תמונה ללא מילים, לשאול לשוב לביתו.

זה מתקשר אצלי מאוד לנושא של "עצמי כוזב", אני אזכיר שוב את הציטוט ההוא מ"הדרמה של הילד המחונן", לגבי התהליך ההפוך בדיוק:

"תחת הריקנות של פנטזיות הגדלות מתגלה עושר בלתי צפוי של חיוניות" [1].

הבושם:

שבו יש אדם שנולד ללא ריח גוף ולכן הוא מאוד רגיש לריחות של דברים ואנשים אחרים והוא עם הזמן לומד להפיק אותם ולרקוח לעצמו ריח גוף לפי צרכיו.

ורציתי למצוא איך זה מקביל לעצמי כוזב, אבל רוב הזמן הספר ממש לא אוהד את הגיבור, בלשון המעטה, וזה פשוט לא מופיע.

רק לקראת הסוף (עמוד 220. אחסוך, הא-הא, את תיאור הסצנה הקודמת כדי לא לספיילר את הספר) מצאתי את הקטע הזה: 

"את כל אלה הוא יכול לעשות, אם רק ירצה... רק דבר אחד אין הכח הזה יכול לעות: לעשותו מסוגל להריח את עצמו. ואף על פי שבזכות הבושם שלו הוא עשוי להופיע לפני כל העולם כמו אל- אם אין הוא יכול להריח את עצמו ולפיכך אינו יודע כלל מי הוא, שילך הכל לעזאזל, העולם, הוא עצמו, הבושם שלו". [ההדגשה שלי]

סוג של מש"ל.

זה פויה להיות בעל אבחנה אבל לא מסוגל להבחין במאפיינים בתוך תוכך (בעצמך). 

זוהי ריקנות (קשה לי להחליט אם היא נובעת מחוסר או מחסך), והלא "אין עין שתוכל לסבול מבט בלא-כלום מוחלט" [2].

ומרגיזה היא ביותר על דרך הניגוד עם שאר העולם. המסריח (ב"הבושם"), הצבעוני (בסיפור שאינו נגמר), הממשי, הקיים ונתפס בחושים. 

[1] וגם יש שם את המשפט על הבית שמוליך אותי לפוסט הקודם ש"הסיפור שאינו נגמר" מוזכר בו.

[2] הציטוט המלא:

"צמרות העצים האחרים, הקרובים ביותר אליו, עוד היו ירוקות, אך עלוותם של אלה הרחוקים יותר איבדה כנראה את גונה. העלים היו אפורים. עוד הלאה משם, נאצלה לעלווה מין שקיפות מוזרה, ערפילית, או ליתר דיוק, נטולת-ממשות. ומעבר לזה לא היה דבר. פשוט לא כלום. לא קרחה, לא שממה, לא חשיכה, לא בהרת; לא, זה היה משהו שאין העין סובלתו, משהו שגרם לך לחוש כי הסתמאת; שכן אין עין שתוכל לסבול מבט בלא-כלום מוחלט".