היום הלכתי וליקטתי לי.

קמתי ושטפתי כלים ותליתי כביסה והתקלחתי ויצאתי מהבית. לא כתבתי דפי בוקר הבוקר כי היו לי טונה של דברים לעשות.

הלכתי קודם כל לבנק לשלם את שכר הלימוד לשנה הקרובה.

[צה"ל/המדינה משלמים לכל החיילים המשוחררים (טוב, החיילות, החיילים מקבלים יותר) על שווה ערך לשנה ראשונה של לימודים, קוראים לזה פקדון ("על חשבון הפיקדון").

למה לא ידעתי את זה כששילמתי על כל שנה כזאת של תואר ראשון שלי בשנה בצבא קבע?

טוב, נעזוב רגע, יפה מצד צה"ל/המדינה לחסוך לי באבחת חתימה 10K ש"ח.

האם זו אותה שנה ראשונה חינם לחיילים משוחררים שדיברו עליה בעיתון? כלומר, האם ההנחה מהעיתון היא הטבה נוספתת או שם יפה להגבלת הניצול של הפקדון?

סתם סקרנות.]

אחר כך הלכתי לדואר, להביא איזה משהו שהגיע לאמא ולקנות בולים. בדרך מהבנק לדואר קטפתי עלה של גרניום לימוני לתה של אחר כך.

הזותי מהדואר חייכה אלי כשהגשתי את התעודות, אמרה: "את אחות של X, נכון?", וביקשה למסור ד"ש ושנה טובה.

הן מכירות מזה שאחותי היא זו שבדרך כלל מביאה דואר, והיא כזאת תקשורתית ומקסימה שזוכרים אותה. והבולים החדשים (לפי הבדיקה שלי כרגע לא כל כך חדשים) שמוכרים בדואר יפהפיים. הרבה יותר טובים מאלה שהתביישתי קצת לשים על מעטפות בשנה שעברה (סחים, הם על הבול שלי).

אחרי זה הלכתי לתחנת האוטובוס. בדרך מהדואר לתחנת האוטובוס קטפתי כמה תפוזונים, ירוקים עדיין, לתה של אחר כך. וגם ראיתי איש מבוגר, בתוך בצפר, שוכב בעיגול הזה שיש בקירות של בתי ספר. רציתי לצלם אבל לא רציתי להפריע. יצאה תמונה מרחוק שלא שווה לטרוח להוריד מהמצלמה.

אחר כך נסעתי לביתחולים. (הגעתי למסקנה שלא צריך יותר צירופי סמיכות. יהו אלה צומי, בצפר וביתחולים. לא, לא באמת).

בדרך מתחנת האוטובוס לביתחולים כתבתי קצת, אבל בתכל'ס לא היה לי כוח אז ישבתי ובהיתי בחלון.

מנסה שלא להרדם, פיזמתי לעצמי ואל החלון את הפולקה של איווה (אזהרה חמורה! מדובר בתולעת אוזן מהסוג הכי נדבק!) ואז מישהי טפחה על כתפי. שכנתי לספסל. היא אמרה לי: טוב מאוד. ניסתה לסמן לי להמשיך. מכיוון שאני ממש לא יודעת את המילים וכבר שרתי את הג'יבריש שלוש פעמים, ולא רציתי להידבק לנצח נצחים, בחרתי להפסיק והשבתי פני לחלון. עבר רגע והיא טפחה על כתפי שוב:

- היא: ברוסית אומרים- טוב מאוד (תנועה של אגודת מורם ומעליו תנועה של "אני ממשמש כסף".

- אני (מנסה להבין מה אומרים ברוסית, משום שזו תנועה ולא ביטוי) חוזרת על התנועה: ככה? טוב מאוד?

- היא (מצביעה על האגודל המונף) זה לחם. (ועל האצבעות הממוללות מעליה, שמסתבר עכשיו שתנועתן היא תנועת זרייה) וזה מלח. (ביחד זה) ברוסית "טוב מאוד".

תודה, אני אומרת לה, והיא מאחלת לי יום נעים ויורדת מהאוטובוס.

אמא בסדר. שוב בביתחולים. התמונות רציתי כמו שהיו אצל עובדיק, אבל אמא בהכרה והיא מספיק מעניינת ובמצב רוח בלתי מדכא יחסית, כך שזרח מפרחוני לצלם.

הייתי שם קצת ממה שנשאר מהבוקר, ובשעת הצהריים, ובשעת התה-המוקדמת, שם כיכב התה ממקודם.

ואחר כך הלכתי אל הקטה.

בדרך מבית החולים לקטה עברתי בקניון, כי אולי אפשר יהיה לשכפל שם עותק של המפתח לדירה וגם למצוא מפתח סטנדרטי כזה לדלת של החדר. לא מצאתי, אבל ראיתי בקרביץ אוזניות כאלה שיש להן גם אטמים מובנים. הכי זולים עולים שישים שקלים. ספרו לי חברים: אוזניות שיש להן חלק שנכנס לאוזן כדוגמת אטמים, זה עובד? אם כן - אקנה כאלה מחר כדי להתחיל לסחוב איתי מוזיקה לכל מקום.  

הקטה נתנה לי את הדיסקשל פוליאנה פרנק שקנתה בשבילי בהופעת האיחוד שפספסתי משום שהייתי בבאר שבע, וגם שתי חתיכות עץ גדולה ועוד אחת צרה יותר שכבר מוברגים אליה משולשי מדף, וחתיכת קאפה גדולה לעשות ממנה לוח מודעות. והיא הראתה לי מה היא תופרת, וטושי-דיו, והמון קסמים אחרים.

היא חיבקה אותי ואני חשבתי לי: כמה היא קטנה. ואז היא הרימה מבט ואמרה לי: כמה את קטנה. כשהבעתי פליאה היא אמרה: יש לך נוכחות פיזית של אדם קטן.

ובסוף נגררתי עם כל אלה לאוטובוס.

בדרך מהקטה עם כל אלה לאוטובוס נזכרתי שאני עדיין מחפשת לשכפל מפתחות ועצרתי בטמבוריה באמצע. לא שכפלו פלדלת, אבל בשביל הדלת של החדר היה להם עותק נוסף בשבילי.  

ועל האוטובוס ראיתי עומדת ליד הירידה אישה מבוגרת בשיער פזור ונפוח, עם משקפיים על הראש, ועגילי חישוק עצומים ונוצצים. גם ניסיתי לצלם אבל רעדה היד והאוטובוס ועם פלאש זה איכסה, ובקיצור אין תמונות.

לילה טוב יום רביעי ברכוש גדול. מחר שובפעם, והפעם: לא חוזרת הביתה עד מאוחר מאוד.   

אל תשכחו לספר רשמים בקשר לאוזניות עם אטמים!