(הוא צריך, הבנאדם).

אז בימות השבוע השבוע הייתי בבאר שבע.

בתחילת השבוע נרשמתי למערכת החדשה שלי (לא בלי תקלות ולא בלי לעבור פיזית במזכירות)

ואחר כך שאלתי סולם מחברים (שהם בתורם שאלו אותו מבני משפחה) וצבעתי קיר בחדר בירוק.

מוזר שהקיר, בחדר שלי בבית של ההורים והקיר בדירה בכלל לא דומים זה לזה למרות שהם בצבע מאוד מאוד דומה.

מוזר בעיקר לאור ההערה של אחותי כשצבענו את הקיר בחדר החדש שלי בבית של ההורים,

שזה כאילו לקחתי והעתקתי את החדר מצד אחד של הבית לשני. קיויתי ששם תהיה לי אותה הרגשה, אבל זה לא ככה.

אז אצטרך משהו אחר כדי להרגיש שאני מעתיקה את מושבי לבאר שבע, ולא רק מתיקה את עצמי לשם. אני פוחדת לחוש מנותקת.

להפך, אני מקווה להרגיש שהשרשרת היא בל-תינתק.

כל מיני דברים מצטרפים לאסוציאציה הזאת:

like a link in a chain from the past to the future (Yentl)

ולהבדיל (כלומר הפוך, ויותר דומה לכוונתי המקורית), שוב רחל ושוב שיר (זמר) האובססיה- יש וניתקה השרשרת כמעט.

אני עוד לא מרגישה בבית. עוד אכפת לי מדי כשמלוכלך, עוד לא נוח לי,

אני עוד לא יודעת מהעמידה בפתח הבית איזה מהאורות דולק ואיפה המפסק.

אחרי יום צביעת הקיר באו החברים לבקר אחרי יום עבודה משלהם, וזה היה האות ל:

"את יודעת, חשבנו על זה, אנחנו גרים נורא קרוב, וכולנו צריכים עזרה, אולי נשפץ ביחד גם את שלנו וגם את שלך?"

וכך פצחנו בפסטיבל שיפוצים שנמשך כל יתרת שלושת הימים, ובו בעיקר תלינו מדפים, אכלנו ושרינו ברוח צוות. 

היה כיף נורא לשרות ברוח צוות. הרגשתי נחוצה וטוב מכך, הרגשתי שלא הייתי עושה אפילו רבע ממה שנעשה בדירה לולא עזרתם.

בסוף הימים האלה, אצלם יש מתלה כביסה מחוזק לקיר של החצר (התנסות ראשונה לכולנו בדיבלים ממתכת), שני ארונות מיוצבים (אחר היה צריך להרכיב מקרשי איקאה ואחד רק לייצב), וכמה וכמה מדפים, ושטפנו פעם אחת (ראשונה ואחרונה?) באופן יסודי,

ורק ביום אחד של שיפוצים אצלי, יש לי עכשיו:

1. מדף לטוסטר אובן במטבח (במקום להיות מונח על המיקרוגל, שהוא בתורו מונח על מכונת הכביסה),

2. עוד מדף צר וארוך מאוד לרוחב כל השיש מתחת לארון המטבח, לתבלינים (זה גם יפה ממש, וגם פינה עוד מקום בארון לכלים! ואני בחיים לא הייתי קודחת בקרמיקה בלי עזרה),

3. שלושה מדפים מאסיביים מעל שולחן הלימוד בחדר,

4. עוד מדף אחד כפול (היה כבר בחדר, על קיר אחר) בקיר הירוק שמעל המיטה,

5. שני מדפים בארון (שקודם היה בו בעיקר מקום לתליה שאני לא צריכה).

אדיר, אדיר אדיר. עכשיו נראה כאילו יהיה לי איפה לשים את הדברים שלי בחדר הקטן הזה.

עוד לא מספיק ביתי שם. זה עדיין חדר עם קירות ומשטחים ובלי דברים ובעיקר בלי אופי, למרות הקיר הירוק.

מוזר שיכול להיות קיר ירוק ללא אופי, לא צפיתי את זה.

מתי כבר החדר שלי יפסיק להראות כמו "המקום של המיטה" ויתחיל להראות כמו המקום שלי?

עוד חסר:

לתלות חוט לוילון (למצוא וילון),

לתלות חוט לייבוש לבנים בחלון (יש לי רווח בין התריסים לחלון עצמו, שיהיה מושלם לזה),

למצוא מפצל על כבל ולעגן אותו אותו לשולחן.

להביא דברים ולקשט קצת.

יש שטיקים לבית. דלתות שנסגרו נפתחות שוב. הקומקום מדליק את עצמו בהתנדבות מדי פעם.

אני אוהבת את זה, זה גורם לי להרגיש תחושה ביתית. אבל זה מסוכן, אז נחליף קומקום.

מדף התבלינים של החברים נמוך יותר, אז לא נכנסות במרווח קופסאות מסוימות שקונים בהן תבלינים-

קיבלתי את כולן אלי ואצלנו הן כן נכנסות... אחרי שטיפה הגונה הן גם לא מריחות כמו התבלינים המקוריים שהגיעו בהן.

בכלל, כשיוצאים מהבית שלנו, נתקלים תוך עשרה צעדים במתקן לאיסוף בקבוקים למיחזור.

אני סוקרת אותו דרך קבע ביציאה ובכניסה: כבר הבאתי משם שתי קופסאות לאחסון אוכל מבושל,

מיכל לסבון ידיים ששפכתי אליו את סבון הכלים של המטבח כדי שלא יהיה צורך להפוך את בקבוק החסכון בידיים מסובנות,

ומיכל של שקדי מרק (שמתי בתוכו את האורז היבש שלי). אני הולכת לאהוב את מתקן המיחזור הזה, נראה לי.

עוד מקווה שאיזה מישהו עם לב טוב שנגמר לו המקום או הסבלנות לזה יוציא החוצה (במרחק גרירה) מתקן כלשהו,

שידה או כוננית או מדפים, שאפשר יהיה להניח בפינה של המקלחת, ולהוסיף שם מקום אחסון. מקסימום נזרוק אחרי שנה. 

התחלתי (שבתי) לשתות תה עם ג'ינג'ר טרי. ביום הראשון שלי בדירה קילפתי שורש ג'ינג'ר שלם (הטריק הוא לקלף באמצעות כפית),

גררתי אותו בפומפיה גסה, והקפאתי במגשיות קרח. (יצא מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. בפעם הבאה- אקפיא ביריעות דקות).

בכל מקרה חתיכה קטנה מהקפוא הקפוא הזה בתוך כוס התה, זה פלא. וככה הוא לא מתייבש במקרר עד שנזכרים להשתמש בו.

כבר קריר בערב,

ולצערי השמועה אומרת שבאר שבע היא מדבר ושקר שם בלילות לפחות חצי שנה בשנה.

מישהו יודע מה צורך פחות חשמל, רדיאטור או מזגן על חימום עדין?