לפני כמה שנים בעקבות פיוטים ליום כיפור, אמרתי שהיה מעניין לקרוא את הניתוח הפסיכולוגי של אלוהים.

אבל היום היתה לי שיחה על דת עם ידיד שהוא איש שיח טוב ובר פלוגתא,

ועכשיו אני חושבת קצת הפוך, שיכול היה להיות נורא מעניין לנתח פסיכולוגית דווקא את דמותו של הסופר המקראי,

כלומר, את מי שכתב את דמות האלוהים הזאת, ההפכפכת.

(יהיו שיגידו שזה אותו דבר, אבל come on).

בשיחה הזאת יצאתי מנקודת הנחה, שאלוהים (כדמות) הוא תולדה של הרחבה של מערכות היחסים הבסיסיות.

איזה מין הורה גדול כזה שיש לו כח עליך והוא כועס ואוהב ומפצה. ואולי במיתולוגיה היוונית זה הכי בולט כי זו פשוט עוד משפחה,

רק שהיא משותפת לתרבות כולה. (איך זה לכם בתור אבטיפוס של תת מודע קולקטיבי?)

אז מצחיק יהיה בהפוך על הפוך, לבחון אילו תסביכים יוצרים איזו דמות אל.

במיוחד בהקשר של המיתולוגיה היוונית, הרי רבים מהתסביכים הפרוידיאניים המקוריים רומזים לסיפורים מיתולוגיים,

מעניין אילו מהתסביכים האלה לא היו יכולים בשום פנים ואופן להיות למי שחיבר את המיתוסים האלה,

כי אחרת הוא לא יכול היה לדבר על זה. אילו תסביכים בהכרח היו לו.

וכנ"ל בהקשר של הסיפורים המיתולוגיים עצמם. האם, למשל, לאדיפוס היה תסביך אדיפוס.

הרי הוא לא רצה בלא מודע להרוג את אביו... לא?

ואגב, בהקשר למה שקוהוט כתב על כך שאנליזה לא שלמה גורמת להאדרת האנליטיקאי ודבקות יתר בדרכו

כדרך להמנע/להתגונן מפני חרדת ההתפרקות מאיבוד הייצוג שלו כגורם מאגד

(הוא אמר את זה כניתוח ללמה יש כתות פסיכואנליטיקאים עם מאבקים פנימיים כל כך אמוציונליים, וכל כך מעט חידוש תיאורטי),

מעניינת השאלה מה מקורה של הקנאות הדתית ומה תפקיד האל אצל הקנאים הדתיים בניגוד לסוגים אחרים של מאמינים

(ועד כמה דומה אותה קנאות פסיכואנליטית לקבוצות דת שנלחמות ביניהן. או לאוהדי כדורגל, לצורך העניין).  

~פיהוק~

מר ידיד סקרן, אם אתה עובר כאן תגיד שלום.