ובסופו טסתי בחזרה לבת ים.

יש רחוב כזה בתל אביב, פרץ חיות.

ככה אני מרגישה כלפי השבוע הזה, שהיה לי בו פרץ חיות.

הבוגונוויליה לוהבת בורוד בגדר החיה של האוניברסיטה,

הפסטרמה טעימה ממש וממלאת את בטני גאווה, תרתי משמע,

והיתה מסיבה לפתיחת השנה של קבוצת הקריאה הקווירית.

היה נהדר במסיבה. ואפילו הגיעו לשם שני אנשים, שגם הם חדשים בבאר שבע, שאני מכירה מאיזורים אחרים בחיים

(אחד שכן מבת ים, האחרת שירתה בקרבתי בצבא)- אלה הרבה יותר הומואים משציפיתי לפגוש כל כך מהר!

היה, כאמור, נהדר במסיבה. המוזיקה לא היתה חזקה מדי, ולא הייתי צריכה לברוח לאטמים בשום שלב של הערב.

למרות שאני מתנזרת מאלכוהול, בשיר הטראשי הקצבי הראשון הזמנתי ידיד לאחוז ידיים אתי,

נשענו אחורה אחד כנגד השני והסתחררנו עד שכל החדר רעד. ואחרי זה היה הרבה יותר קל לרקוד גם לכל הדברים האחרים.

היו הופעות, היה קריוקי, והיה נהדר. הרגשתי יפהפיה וסקסית ושורשית ומלאת אנרגיה, חוסר הבטחון בקושי ביקר אותי.

בסוף סוף הערב אותו ידיד רקד איתי סלואו (תאמינו או לא, נראה לי שלא רקדתי סלואו ברצינות אי פעם בחיים קודם לכן)

ואני ריחפתי על גלים של אנדורפינים, הרגשתי את העיניים שלי מתנוצצות באושר ואת החיוך לא מש מהשפתיים. 

אני חושבת שמרוב מראה מסומם הוא אפילו התלבט קצת אם לשאול אותי אם אני בסדר.  

כולי מרגישה ערה וחיה ומהממת.

פרט לימים כמו היום, אחרי שינה קצרה מדי:

כיבסתי ואז כשניגשתי לתלות את הכבסים התחוור לי ששכחתי אבקת כביסה ומרכך,

וגם כשהתיישבתי בשעור הראשון של היום הסתבר שאני אמורה להיות שם רק בעוד שעתיים,

ובינתיים צריכה להית במקום ובשעור אחר בכלל. מצחיק איך חוסר שינה מפעיל אצלי את העב"מיזם הזה. 

זה רק מראה עד כמה בזמן האחרון כן סיגלתי הרגלי שינה בריאים, שפתאום האפקט הזה נורא ניכר.

איכשהו גם בתוך אי-הבדידות הזה אני כל כך חסרה מגע.

לפני כמה ימים *חלמתי בלילה* חלום מציאותי ביותר שבו אני פוגשת מישהי ואנחנו נלפתות בחיבוק.

פתאום כל הזוגות בתחנת האוטובוס מתנשקים ואני לא מסיבה מבט, אלא להפך. 

ואני רוצה סקס! איזה כיף זה לרצות סקס לשם שינוי. עכשיו (טפו, טפו) שהגוף שלי מביא איתו מחזור כמעט פעם בחודש,

אז אני רוצה סקס באופן מונחה ביולוגית לפחות כמה ימים בחודש, שזה... הרבה יותר ממה שקודם!

וזה נעים! (בינתיים זה נעים). 

ב"כתה" שלי, כלומר בקבוצה של האנשים שחולקים איתי את המסלול שלנו,

יש איזה בחור אחד, שבעיניים שלו יש איזה ניצוץ. בכל פעם שמבטו מצטלב בשלי אני נדלקת ומתחייכת

ו...נפעלת, כאילו הקפיץ שלי נטען, נדרך, אבל לא במשמעות השלילית.

השמחה הזאת שבמבט, הסקרנות הטבעית, הלא מרוסנת- אני רוצה להיות כזאת!

יש גם אשה אחת מבוגרת, נושקת לחמישים, שיש לה עיניים וחיוך שמבליט לחיים מעוגלות, ושיער מאפיר לא צבוע,

ואגודלים ידועי רוח ומחוספסים מבצבצים מבעד לסנדלים (ושפמפם, אבל למה רגליים מגולחות?), וקרבתה מרגשת אותי.

אש!

(אני חושבת שעיקר אמרתי. ועכשיו לישון).