נשארתי בבאר שבע, לחגוג יום הולדת לאחד מהחברים ממורד הרחוב.

זה החבר שמבין השניים אני מכירה הכי הרבה זמן, וכברכ הספקתי לעבור דרך שלב החיבובים לגביו,

אבל איכשהו הדינמיקה נהיתה כזאת שהוא הפחות חביב עלי לעת עתה.

התעוררתי מוקדם כרגיל, אבל בלי בעיות הסתובבתי לצד השני וחזרתי לישון עד אמצע הבוקר.

אחר כך ביליתי כאן בעוד דברים של בוקר ואכילה עד שירדתי למטה.

חברתנו המשותפת מיכל כבר היתה שם, והכינה את התבשיל הנהדר של מיכל.

בדיוק אחר כך נגמר הגז. לא אצלי בדירה- אצלם. מיכל היעילה הספיקה גם לקלות עוד פלפלים ולאפות עוגה.

אחרי סידורי יום ההולדת (זה באמת לא הרגיש כמו חגיגה, יותר כמו משהו שטורד באמצע מפגש חברים,

אבל אם זה היה מה שמביא חברים למפגש חברים... שוין) הלכו חלק מהחברים, ויצאנו לחצר

לסיים את הכנסת הזיתים לבקבוקי מי מלח, עם שום, לימון, ופלפלים חריפים (לא בכל הבקבוקים).

הזיתים כבר התחילו לתסוס ולהחמיץ בעצמם בכלי המים הגדול וטעמם טוב אבל מר,

מעניין כמה טעימים הם יהיו בעוד חודש. היתה עבודת צוות כיפית ומיטיבה.

אחר כך שכבתי על הטרמפולינה, מביטה הישר נכחה בשמיים.

הם אפורים-כחולים ועננים עוברים בהם.

יש אשר שקטים הם השמיים, ממים או מאבן. התחלתי,

וזה נתן את האות לשותפו של מר-יומולדת להביא את הגיטרה. 

אלה הסצינות האהובות עלי, אנחנו יושבים עם הגיטרה ושרים שירים,

חלק מהם נעימות, מתוקים ורכים ומוליכים אל שקט, וחלק קצביים ומסעירים את הדם.
הפעם זה ערב שבת, אז סיימנו ב"שיר ליל שבת" וב"לכה דודי".

טוב לי עם מוזיקה בחיים שלי. 

כאן בדירה העכבר עדיין לא נתפס (ואני אפילו לא בטוחה שהוא לא אכל מהגבינה), שברתי את כלי הזכוכית הראשון שלי (קערונת)

ושוב ניגפתי ב"לא זורקים אוכל" כשגרגרי הרימון שנקנה לפני שבועיים (או שלושה?) כבר התחילו להטריד באחורי המקרר.

הם לא ישרדו גם את השבוע הזה, אז עשיתי מהם מרקחת רימונים עם סוכר לבן וקצת ציפורן.

כמובן שאני לא יכולה לאכול את זה, אז אוריד לחברים בהמשך הערב או מחר.