א. חלונות של אתמול הם

מאז שצילמתי את הקשת ליד המעלית בקומה של המזכירות, עברתי שם שוב בכל שעות היממה, והיא לא מופיעה יותר.

זה מצער אותי. אני חושבת שדלת הזכוכית הגדולה והכבדה סטתה למטה, 

ועכשיו שוליה לא בוצעים את אור השמש בנדיבות שבה עשו כן בעבר.

חבל כל כך.

ב. אני עומדת בלב המדבר

בקומה שלישית. ועובר רק שבוע מהשטיפה האחרונה לפני שמתרחשת הסצינה הבאה.

רקע: את סוף השבוע ביליתי בבאר שבע וגם אירחתי חברה למשך כמה זמן.

בבוקר שבת היא ישבה בסלון בזמן שאני כיליתי מאמציי על התרגיל במחשבים.

והסצינה:

יום ראשון הגיע.

צ', שהתעוררה לא מזמן, יושבת לשולחן שבפינת האוכל, בוהה מסביבה ומחכה להתעוררות שתגיח מבעד לערפילי הלילה.

מתוך כך היא מעבירה את מבטה על פני הסלון ופתאום מתחילה לצחקק.

כשהשותפה נכנסת למרחב המשותף, צ' אומרת לה:

- מותק, נדמה לי שהחברים שלי מנסים לרמוז לנו שצריך לנקות כאן לעתים יותר קרובות.

- למה?

- 'סתכלי רגע מתחת לשולחן. (רומזת על שולחן הסלון)

ראיתם?

למתקשים הגדלה: לב נקי שנמחה ברגליים מפני האבק שעל הרצפה:

- החברים שלך חמודים, היא אומרת.

אחרי ארוחת הבוקר אני תופסת מטאטא ומביאה את רוב הרצפה למצב פחות מט.

ג. מי יודע מה הציטוט שממנו זה לקוח?

זה ארון כיבוי אש באוניברסיטה, בדרך משם לפה.

כמנהגי לקרוא הכל מבלי להשגיח בכך, אני חולפת על פני זה ומשתאה תמיד.

שבת שלום!