יום רביעי הוא היום הנורא. התחלתי אותו באוניברסיטה בשמונה בבוקר (מרצוני, קמתי שעה קודם כדי להספיק לקרוא איזה מאמר, במקום לנסות לקרוא אותו בלילה),

ואחרי זה היו לי לימודים רצופים עד שבע. זה לא פייר כי פספסתי בעשר דקות איזה ידיד שביקר וכבר נסע עד שיצאתי מהאוניברסיטה.

היה לי כל כך הרבה מידע חדש שניסה לדחוק את עצמו לגולגלתי, מתוכו שמונה שעות של פילוסופיה

(שעה על המאמר, שלוש שעות שעור ושעה תרגול ב"פילוסופיה של הנפש" ושלוש שעות שעור "פילוסופיה של הלשון".

מי מכניס כל כך הרבה פילוסופיה ליום אחד, אתם שואלים? או!)
שהגעתי לאמצע היום כבר המומה וברחתי אל האזניות.

על מרפסת העישון השקטה באוויר הקריר, תיקיית "חלומות" של הנגן באזניות, עם רפסודיה בוהמית, שדות התות לנצח ואיך זה שכוכב אחד מעז.

הסתכלתי הצידה וראיתי אותן:

הנה השלמות ממהלך השבוע:

א. לצנצנת יש קשב שמציב אותה בשורה הראשונה... של בני הארבע

ב. ארוחת צהריים של התחמקות מהלימודים (ביום היחיד שאני בצהריים הדירה ולכן אוכלת צהריים שהם לא סנדוויץ'):

סלט בצל+סומאק (וזהו)

פסטרמה א-לה חנות מחוזקת בשארית הרוטב של הפסטרמה הביתית

פירה חומוס (!) ברוטב של הפסטרמה הביתית.

נראה נהדר וגם טעים. אבל עם כל האוכל הזה קורה הצפוי:

התחלתי לעלות שוב במשקל.

יאללה בחזרה אל בורות המים (במקרה שלי: אל כוסות התה)

ערב טוב!