בפרט -שונאת אוטובוסים אחרונים.

ביום חמישי נשברה לי הרצועה של השעון.

אז כשבאתי למרכז החלפתי את השעון בשעון מהבית, שאיחר בחמש דקות.

למחרת, שזה היום, נסעתי תל אביבה לחלק ב' של סדנת התכשיטנות שקנה לי המכונף מתנה ליום ההולדת

(ויש לפחות תוצר אחד שווה תמונה, כמובן מכיל חלקים שהבאתי מהבית, אצלם אחר כך והוא יגיע לכאן בסוף),

ואז קניתי אוכל בEAT MEAT המעולה שעל קינג ג'ורג' (ארוחת הצהריים המתפנקת הקבועה שלי) והלכתי לאכול אותו בחברת הקטה.

בישלנו ופטפטנו והיה כיף והאוטובוס האחרון היה אמור לצאת מהרכבת בארבע, אז בחמישה לארבע יצאתי אל התחנה (לוקח לאוטובוס כעשר דקות להגיע לתחנה).

בבטן מלאה ומאושרת גררתי רגלי אל תחנת האוטובוס, ובירכתי על זה שהיא קרובה, כי האנטריקוט הזה רק עושה לי חשק לשבת ולישון.

כך עמדתי וחיכיתי, ולפתע שמתי לב שבפלאפון השעה היא 16:35.

פספסתי את האוטובוס האחרון בגלל הדפקטיביות של שעון היד.

אני רוצה לציין שזה לא קרה לי כשהייתי בת נוער פוחזת, העניינים האלה של לפספס אוטובוסים. זה חדש מהשנה.

(עשיתי חשבון שמהבית עד הקניון לוקח לי ללכת בערך עשרים דקות, ולאוטובוס לוקח שבע.

אז בaverage case זה ייקח לי פי שלוש זמן משייקח לאוטובוס.

אם לאוטובוס לוקח שלושת רבעי השעה לנסוע את הדרך הביתה, לי צפויות שעתיים ורבע בערך, אם לא יותר, של הליכה. ובהנחה שהקצב שלי ירד עם הזמן, wosrt case שלוש שעות. שלוש שעות?! זה המון. אז אלך כמה שאני יכולה ואז אקח מונית את היתר.

עם הבטן המלאה שלי אולי זה לא יחזיק אפילו עד הכרמלית, אבל שווה לנסות. נגיד אלך שעה ואראה איך תהיה התחושה בסופה).

בסוף השעה הייתי כבר בפאתי בת ים. לקח לי עוד חמישים דקות להגיע את שארית הדרך הביתה.

סה"כ שעה וחמישים.

כמעט שעתיים קנס עצמי על לא להקדיש תשומת לב נאותה לשעון.

מה שבטוח, לא יהיה לי קשה להרדם הלילה.