במסגרת אי פיתוח הגבולות הראויים אני עדיין לא מסוגלת שלא לענות על שאלות בלתי הולמות שמוצגות לי ישירות.
כך עניתי "לפעמים, לרוב לא" על השאלה של ידידי הסקסיסט, אם "דייט השינה המשותפת" שלי בימי ראשון בערב כולל סקס.
רק אחרי שעניתי על זה עלה בדעתי שבכלל לא היתה לו זכות לשאול את זה.
ורק אחרי שהלכתי חשבתי על המטאפורה ש(אני חושבת זהבה גלאון) השתמשה בה כדי לתאר נפגעות אלימות מינית תוך משפחתית:
תסתכלו מסביב, ותשחקו שבע בום: אחת משבע נפגעה.
אז אצלנו זה היה שבע בום בהקשר הזה: אנחנו ישנים ביחד בימי ראשון מאז שעברתי לכאן, כלומר מאז שהתחיל הסמסטר, ובשבוע השביעי לסמסטר, כלומר, שבוע שעבר, באמת היה ה"בום" הראשון.
החלק היפה הוא שלדעתי החוקיות הזאת יכולה להמשיך בעינה, כי העיקר הוא לא הסקס אלא כל שאר התקשורת והצרכים האנושיים האחרים שמתמלאים בלילה הזה.
פחות בדידות, יותר חום, מילוי של מאגרים מבלי להניח על כתפי הקשר הזה את כל משקל המונוגמיה המעיק, שמתלווה בדרך כלל לקשרים אנושיים שמציעים את המרכולות מהסוג הזה.
אבל ישבנו (הסקסיסט ואני) על המחשב עד מאוחר נורא (אמרתי לכם והגית בו יומם וליל) וההוא בצד השני בכלל היה חולה ורצה רק לישון
ואני רציתי רק לשוחח על מה שעבר בסוף השבוע, אז ניתקה שרשרת ההרגל. בראשון הזה לא ישנתי באותה מיטה לא-כל-כך-גדולה עם עוד שובב, וחבל לי כי זה חלק מהטקסיות שאני בונה לעצמי פה, משגרת השבוע, ומבאס אותי לוותר עליו.
כן הלכתי בסוף כל התכנות החצי-משעשע הזה (זה לא היה מצחיק לולא היה לי כבר פתרון בכיס והפגישה נועדה ר ק להשוות נסיונות) ודיברתי שיחה טובה ומועילה עם השותף-שהוא-גם-חבר-טוב ובסוף התקפלתי לי אל החדר שלי למחממים האישיים שלי (כבר הוצאתי את הפוך, כבר יש לי חממית בעמדת המתנה מחכה לי במיטה, אם לא חייבים לסבול אז אין שום צורך) והלכתי לישון וקמתי כעבור שעות שינה סבירות על אף שרוב החיים ביום הזה התרחשו למעשה בלילה.
ונחמה נוספת: לפני כבר כמה שבועות (כשרק התחיל להתחיל להתקרר) מצאתי ברחוב בערימת בגדים (יש לי מנהג לחטט בערימות בגדים) מעיל אפור לא מוכתם ובערך במידה שלי (אם אלבש המון או אפילו הרבה מתחת -הוא כבר יהיה קטן), ולקחתי וכיבסתי ורציתי לתלות לייבוש על החבל, כי כשמדובר בדברים שאמורים לדחות גשם גם לוקח להם המון זמן להתייבש מבפנים/מבחוץ/תלוי בכיוון שתולים, ולא חשבתי שזה יהיה כבד מדי לאטב, ואכן המעיל נפל ונתקע, תלוי בצורה מצחיקה ומאוזן על שרוולו בלבד, בדיוק באמצע הדרך, על חבלי הכביסה של הדירה הריקה שבקומה מתחת: יותר מדי נמוך מכדי שאוכל להגיע מהדירה שלי, וגבוה מכדי שניתן יהיה להפיל אותו עם מטאטא מחצרה של השכנה בקומת הקרקע.
שכן אחד מהדירה האחרת בקומה האמצעית ראה אותי נאבקת מקומת הקרקע והתעניין, והציע עזרה (הוא הציע לטפס וזה הבהיל אותי וביקשתי ממנו ממש שלא יסכן את עצמו בזה בשביל מעיל) ונתן לי את הטלפון של בעל הדירה הריקה כדי שאולי יחלץ לי את המעיל משם, אבל כמובן שהעדפתי לשכוח מהמעיל מאשר לבצע את שיחת הטלפון הזאת.
והנה אתמול בערב כשחזרתי הביתה דפקה אצלי בדלת השכנה ממול ואמרה שהשכן מלמטה שלח לי את המעיל. אני חושבת שבעל הדירה הריקה הגיע לביקור והשכן חשב עלי וביקש ממנו לשחרר לי את המעיל. ובכל מקרה ברי לי ללא שום ספק שאמנם איתגר אותו העניין הזה של המעיל, אבל גם שהוא חשב עלי ודאג לטובתי, וזה נעים 
. השארתי לו פתק תודה על הדלת הבוקר כשיצאתי לכיוון הלימודים.
ופרוייקט תליית הקישוטים הצבעוניים על גדר הבניין מתקדם לו לאט אבל בטוח.
מעולה לעולה כוחנו עולה, ואני נהנית מהיצירה עצמה ושמחה גם לראות אותם כשאני חוזרת הביתה.
(חייבים לעשות משהו עם זה ששעות האור מועטות כל כך).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
