יום רביעי היה נורא. נורא ואיום.

משמונה (08:00) עד רבע לעשר (21:45) הייתי באוניברסיטה, וכל אותו זמן התקיימו לימודים.

לא רק זה, אלא שמשני שעורים בני שלוש שעות יצאתי שעה לפני הזמן כדי להספיק לשעורים אחרים שהתנהלו באותן שעות.

איפה המפצל כשצריכים אותו, הא?

ודווקא שם באמצע פתאום היה זיק של עניין גדול ודווקא זה היה אחד השעורים שמהם יצאתי,

מקווה להשלים מתוך הסיכומים אבל משתעשעת ברעיון ללכת לשעת הקבלה בשביל השעה החסרה הזאת,

פוחדת פוחדת פוחדת למשוך תשומת לב למשוך אש. אני פוחדת פוחדת פוחדת לחשוף מה שחשוב לי,

שלא יהרסו לי את זה, נזהרת כמו על סרט צילום מהשמש לפני הפיתוח.

(אולי באוניברסיטה יש להם תהליך פיתוח על אמת, שאני לא צריכה כל כך לפחד?)

ולכן היא לא באה, ההיא, ללבב לביבות.

לבד ליבבתיהן היום (במגבלות הקולינריות שלי, כמובן. שכחי מתפ"א ובטטות)

וגם אפיתי במקום לטגן, וכך הכתרתי את עצמי באליפות הדבקת לביבות לתבניות תנור למרחקים ארוכים,

הכל נדבק לי וסרב ובסוף בי נשבעתי שאכלתי מהנייר אלומיניום מתוך עיקשות. אבל היה כיף.

וזהו. מחר בוחן במחשבים ואני לא יכולה לכתוב קוד יפה וגם קוהרנטי וגם חף משגיאות גם אם חיי יהיו תלויים בזה,

ובטח שלא אם כל מה שעומד at stake הם רק הציונים שלי. אבל אני רוצה לגשת לבוחן הזה (הוא לא חובה) ואגש לבוחן הזה.

רק לכבות את ההתמכרות הזאת כאן...