שוב אני בדירה בבאר שבע, אחרי סוף שבוע מורחב שכלל גם את חג הפסיכומטרי הגדול

(זה הזמן שכל האוניבסיטאות מפנות את כתותיהן עבור המרכז לבחינה והערכה או איך שלא קוראים לו, וכל הסטודנטים של השנים הבאות באים להבחן בהן).

הייתי אמורה לנסוע לבית של ההורים מיד אחרי הבוחן ביום שישי (שהיה סביר אבל לא נהדר, עשיתי נכון ותיקנתי לטעות ועכשיו אני מלקה את עצמי על זה פעמיים ביום),

אבל ממש לא רציתי. רציתי שלא, אפילו. הרבה נושאים קשים עולים באינטראקציה עם בני הבית שלי ואני הרגשתי שמגיע לי חופש ושבבית של ההורים רק אזכה לקיתונות של עוד מה להתמודד אתו, ומאוד לא רציתי.

למעשה, רציתי לברוח [1].

אבל אז הבנתי שאופציית הבריחה שלי משנה שעברה לא רלוונטית: אל החברים בבאר שבע? אה.

אלה אותם האנשים שאני כבר לא מבדילה בין כלי המטבח שלי לשלהם. יש בזה דברים משמחים, אבל העובדה שזה כבר לא מפלט מנותק היא מבאסת.

אי לכך ובהתאם לזאת גייסתי את האומץ שלי לנסות ולחדש ימים עם מיכל הנהדרה בירושלים,

שפחדתי שהיא לא עוד חברה שלי, כי עבר הרבה זמן מאז שיחה אמיתית בינינו, ואחד החברים האחרים אפילו רמז על טינה מסוימת רובצת במעמקי חוסר האינטראקציה.

לשמחתי, התבדיתי. ההזמנה העצמית שלי נתקבלה בשמחה ובברכה, ונסעתי בשישי לירושלים, "להדליק נרות עם חברים".

היום שעבר עם מיכל היה נהדר ומאושש ובאמת מעניק הרבה למחשבה ולפעולה הלאה. מיכל זאת היא מנוע בלתי אפשרי וחסר מעצורים של חמלה ואנושיות וכח. הייתי רוצה להתחיל באיפה שההיכרות שלי אתה התחילה, אבל זה באופן אידיאלי היה דורש קישור למשהו שעדיין לא נמצא חופשי על הרשת, ואני רוצה בכל זאת לאפשר לכם ולשאר העולם אל האפשרות לקרוא אותו, אז כשיהיה קישור אתן אותו. אפשר לומר שלפני כבר כמה שנים קראתי טקסט שהיא כתבה, בנושא של פגיעה מינית, והוא התחיל לשנות את העולם שלי. וככה האינטראקציה עם מיכל, בכל רמה. מוטאטיבית ורדיקלית. פונה אל השורש, מכירה בכוחו ושואלת אותו: האם אתה מוכן להעמיק? פונה אל הנבט, מכירה בחיותו ושואלת אותו: האם אתה מוכן לתת לעצמך לצמוח, לשאול את עצמך איפה האור ולנוע לשם? ככה היא מיכל. רק עצם הפניה שלה אלי הופכת אותי לחזקה יותר, וזו רק תחילת האינטראקציה. באמת שהייתי רוצה להרחיב עוד בקשר לזה, אבל העת עוד לא כשרה.

במקום זה אגיד שהרבה דברים שהכבידו עלי הפכו ממשא למטען. מקופסה שחורה שיש לה בעיקר תכונה של עול וכובד לאוסף דברים שאפשר לעשות בהם שימוש.

ואחר כך היה לילה וקררררר ואחר כך היה בוקר וקרררר ואז ירדתי למטה לשמש וביליתי עם אידיום שגם היא פוליטית וחדת אבחנה וכיף לדון איתה בדברים, והיה לנו נעים בשמש ובונה ומעניין בשיחה וגם נעים שחברתיות אפשרית ללא כל מיני צרכים שצריך לענות עליהם וללא חשבונות, פשוט חברתיות, חליקת הזמן עם מישהו אחר בשמחה.

ואחרי זה יכולתי כבר לנסוע אל ההורים להדלקת נרות של מוצאי שבת ולבילוי של חג הפסיכומטרי הגדול עם אמא שלי (הלכנו לשוק הפשפשים).

ועכשיו אני סוף סוף כאן בחזרה ויושבת מול המחשביקו בכרבולית הממש טובה שמצאתי בפח ממש בתחילת המגורים שלי כאן, ומהססת להוביל את עצמי אל המקלחת כי קר, קיבינימט.

[1] לא סתם השיר האהוב עלי בתקופה האחרונה הוא "בואי לאילת".

אסקפיזם זה פה. בואי נימלט מן האספלט ומן הערים המקומטות. בוסה נובה זה? אחלה מקצב.

אם יש למישהו ביצוע יותר מוצלח ויותר סטלני, אשמח.