קראתי עכשיו כמה טקסטים של נשים אמיתיות באינטרנט

שחיות חיים מרגשים או לפחות כותבות בהתרגשות ובכשרון לא מבוטל על החיים שיש להן

זה מכניס אותי להתרגשות שאין לה מקום כאן מול המחשב.

לא, אני סתם מייחסת את התגובה הזאת לדברים ששקעו לאט מדי

קראתי לפני עשרים דקות תאור של אונס, ולפני פחות מעשר דקות תיאור שיכול היה להיות התחלה של סיפור אונס, וללא סוף.

לפחות אחד מהם היה כתוב בצורת סיפור מרגש, דבר שממש לא מסתדר עם הניתוק שמתואר ישר על ההתחלה.

עם כל זה, הגיוני מאוד שארצה לבכות עכשיו. אני כמעט קוראת לזה סימן טוב.

ובכל זאת כל מה שהיה לי בראש כשפתחתי את חלון ההקלדה הזה היה שאני מבטלת זמן כי אני חוששת מדי מהקור של המים בברז ולכן לא שוטפת כלים.

אוי, צנצנת, לפעמים זה אפילו לא קרוב.

ממתי עשר דקות זה לאט מדי לדברים לשקוע? רק כשלוקחים בחשבון סכנה תמידית וצורך מיידי להגיב לשם בטחון.

הפסקתי לקרוא רק כי נגמר מה, לא כי ידעתי לקחת את עצמי משם.

אני לא בטוחה איתי אפילו כשהאיום וירטואלי.

רק היום אצל מרמיט בכל הקישורים, בהפסקה של שעה בין שעור אחד למשנהו.

ובעקבותיו אצל דורה המצוינת.

עכשיו, עם או בלי קשר, שם.

זה מרגיש חשוב (או שאני עושה לזה רציונליזציה שזה חשוב) אבל זה יותר מדי וקשה מדי.

אני שוב לא כאן או שלחילופין אני immensely חשה ברגשות בלתי מזוהים שמוכתרים רק ב"אני רוצה לבכות".

לסיום סיומת: מה שחנן כהן (שוב חנן כהן) כתב למרמיט (שוב מרמיט) בתגובות:

ראשית – היאחזות. יש כאן היאחזות בזכרונות רעים. כמו בכל היאחזות, כדאי להשתחרר מהם. אני לא רואה איך הם מועילים לך או לאחרים.

שנית – חמלה! חמלה! חמלה כלפי עצמך לפעמים קשה יותר מאשר חמלה כלפי אחרים.