מה זה המצב רוח הזה.

ובהתחלה הגעתי למספר והכל והלכתי למדף וזה לא היה שם ונחרדתי כי יש רק עותק אחד מכל דבר בספריה המטורפת הזאת,

ואז שאלתי את הגברת ספרנית היעץ (או במלים אחרות: זו שמתפקדת כמודיעין למי שלא טרח להבין איך פועלת הספריה)

והיא אמרה לי שאני בקומה הלא נכונה. אחר כך מצאתי, והמשכתי את הקווסט אל עבר ההשאלה העצמית (אין להם מסך חיווי "הפעולה בוצעה"). 

הספריה נראית בדיוק כמו כל ספריה, נבדלת בשני דברים:

1. באמצע הספריה בין מדפי ספרים עומד קיר לבן, ואל הקיר צמוד מתקן שתיית מים. לא במדרגות או משהו.

באמצע הספריה. או שאולי זה כן קרוב למדרגות, משום ש

2. היציאה נראית בדיוק כמו כניסה לעומק הספריה ולהפך. לנסות לצאת משם זה כמו ללכת בכוונה דרך המראה כדי להגיע לצד השני.

אז יצאתי משם (הלכתי אחרי הג'ינג'י ששאל אותי קודם אם אני צריכה עזרה)

עם הספר שלא לגמרי הייתי בטוחה ששאלתי באופן חוקי (זה לא נכון, וידאתי קודם כמובן)

והגעתי איתו הביתה בהתרגשות והנחתי אותו על המדף ומאז (זה היה שלשום) ועד עכשיו לא הסתכלתי עליו בכלל.

זה קשה להיות מכור לאינטרנט. אצל מיכל כשהיא הלכה ניסיתי את המחשב שלהם.

הוא דרש סיסמה שלא היתה לי, אז זכיתי ביום שקט יחסית לקרוא בו.

עכשיו אני בבאר שבע וכולי חיה במקצב הרשתי הבלתי נעים הזה.

אינומניה מושרית. לעבור מסרט לסרט. בדיוק כמו בפרק הראשון של מועדון קרב, שכז"ב נותנים לקריאה על הרשת.

אני קוראת וקוראת וקוראת והלוואי שגם לי היה לאן לברוח, למקום שאנשים נותנים את האמת והאמון שלהם ואני מרגישה כמו סוס טרויאני.

אבל במקום זה אני יורדת עם מברשת לרחוב.

"תיהני" אומרת לי השותפה ואני קצת לחוצה יותר מהאפשרות להתנכלויות ולאלימות.

לתלות פרחים מפלסטיק על הגדר ליד הבית זה דבר אחד. לצבוע דברים באמצע הרחוב זה דבר אחר.

חצי שעה למטה. פח אחד וחתיכת רצפה ועוד עמוד נצבעו. לא חטפתי מכות. אני עדיין במצב הרוח הזה.

הספר הוא כל מה שציפיתי ויותר. 500 עמודים באנגלית. אני קוראת את המבוא

וכבר בעמודים הראשונים יש חיבור בין התסמונת האהובה עלי לבין מושגים בסיסיים בפסיכולוגיה ופילוסופיה ולשון ותיאוריה-של-המיינד.

הוא מזכיר דברים על ארגון משמעות שבשבוע שעבר חברה הרצתה לנו כדי להתכונן לרפרט באיזה קורס סמינריוני,

לפני זה הוא אומר משהו אחר על משהו שגם על קיומו שמעתי השבוע. 

אתמול קראתי תקציר הרצאה אחרת מאותו קורס סמינריוני, והיה בו אזכור לחומר שראיתי בפעם הראשונה לפני שבועיים (למרות שיש גבול, ידע כללי כן יש לי, על הנושא הזה, בגלל שהוא פרקטיקה של מדעי המחשב, כבר שמעתי מהמכונף)

הוא הפתעה נעימה, הספר, קוסם לי ממש שרציתי לקרוא אותו עוד לפני שהלכתי ללמוד ועכשיו הלימודים הביאו אותי לסיטואציה שאני גם יכולה לשים את טלפיי עליו וגם מבינה יותר משהייתי מבינה אמש.

בשביל כאלה דברים, בשביל המבט הרחב וההקשרים, בשביל זה הלכתי ללמוד.

אבל קשה לקרוא אותו למרחקים ארוכים כשאני קוראת כל כך לאט וכשיש לי אינטרנט.

הבטחתי לעצמי חופש מסוים מאחת העבודות ל24 שעות, אבל בשביל היתר אני אצטרך את המחשב גם מחר.

הבוקר כדי לעבוד על התכנות התנתקתי מהאינטרנט במחשב, אבל הוא כל הזמן מאושש את עצמו. חכם. יודע-כל.

תכנתתי ונהניתי (כל עוד נראה לי שדברים יעבדו ועוד אין בכלל איך לבחון אותם, אז אני נהנית)

והופ עברה שעה והשעון צלצל ולחצתי על סנוז, כי עצוב למות באמצע התכנות, 

ואז כבר הייתי צריכה להתקלח ולהתלבש ולהכין כריכים על רגל אחת וגם הטלפון בדיוק צלצל.

החיים שלי בכזה בלגן,

אני צריכה להתחיל להקדיש שעה ביום לתרגול לקראת הבוחן ביום שישי

ויש עבודה להגיש ליום שלישי הבא, עבודה אמיתית רצינית שבאמת צריך לסגנן ולהגיש

ואת תרגיל התכנות הזה שגם הוא רק עד סוף השבוע ואם כי אני נהנית, סה"כ רק התחלתי אותו,

וברור שצריך כבר לקנות עוד ירקות. והחלטתי להשאר כאן כדי לאפשר לכל זה להתקדם,

אבל מגיע גם לי לקחת צעד אחורה, לא להיות בשטף הזה כל הזמן.

סורה אינטרנט!

היום הכנתי שוב סלט, כבר מזמן לא הכנתי סלט,

מאז שאני לא מצלמת ארוחות אני לפעמים מידרדרת ללהכין את האוכל ולאכול אותו פשוט ליד קרש החיתוך, בשקל, בעמידה.

רק שלעשות את הכלים לוקח יותר זמן מלאכול, באופן הזה.

היום שימחה אותי לבנדר בטלפון אבל צחקה: אני לא יכולה עם הסיפור שלך על הכלים. למה בעצם?

חלק מהעמלנות והתזזיתיות האלה הן לא רק מהאינטרנט,

זו פשוט לוחמה בלתי-מתוחכמת בקור. קר-קר-קר כל הזמן. לא כל הזמן. רק משמונה בערב עד תשע בבוקר למחרת.

נחכה נראה אם ירד גשם הלילה או שתהיה הזדמנות לצבע להתייבש.