הייתי משאירה את זה ככה, אבל ישראבלוג מתעקש שצריך גם תוכן לפוסטים.

הרעיון של סוף שבוע שנפרש לפני להנאתי ולרווחתי לא גורם לי להרגיש יותר טוב,

נהפוך הוא, אני מיד מחפשת איך לצמצם את הטווח. להקיף בגבולות ברורים יותר.

פחד פחד פחד.

יש מישהו כמוני במורד הרחוב. אחד מידידי ממורד הרחוב, והשותף נסע לסוף השבוע.

אני יודעת שזה רק עניין של זמן, מי ייכנע ראשון לקושי שלו, ובאמת: הוא מתקשר, שואל אם אני רוצה לאכול איתו ארוחת ערב.

אני רוצה (עם ההסתייגות של אחר כך), אבל אני בין הסירים: מכינה באובססיביות עוד אוכל,

כי להכין אוכל זה דבר שאני יודעת לעשות וגם מעסיק אותי וגם נותן לי איזהשהוא חופש

(כי זה אמנם מעסיק אותי, אבל הרחק מהלימודים ומטרדות אחרות).

אז אני נתלית בתירוץ של השגחה על הסירים, ומזמינה אותו אלי,

ביודעי שזה מחסום גדול של אנרגיית אקטיבציה שצריך לעבור, בניגוד לזה שאני אבוא לשם. 

הוא מתקפל כצפוי ואני ממשיכה בשלי.

זה ברור לי שלמרות שכל אחד מאיתנו מסוגל להיות* איש שיחה,

האינטראקציה בינינו כשאנחנו שנינו לבד נידונה להיות רק כיסוי מתוחכם,

שתי בובות פיתום שמדברות ויוצרות אינטראקציה כמו שני קוסמים מארץ עוץ גדולים וריקים

מתחתיהם יושבים שני ילדים ומחליפים ביניהם אסימונים של "אני פוחד", "אני פוחד".

אז ואללה, גם מזה אני פוחדת. ומהפחד שלי. ולא בא לי על העמדת הפנים הזאת עכשיו.

* וזה גם מכניס אותי לסרט בקשר להיות מסוגלת להיות אשת שיחה.

כזאת עם דברים מקוריים לומר, ולא תגובות בלבד. מסופקתני.