(השבוע הייתי במשרד של מרצה אחת והיו דפים כמעט בכל מקום. זה היה נורא משעשע לראות את זה אצל מישהו אחר לשם שינוי)

הנה קטע מתוך טקסט שמי שאמור ללמוד אותו סובל ממנו ממש, ומי שלא אמור ללמוד אותו, דהיינו, צנצנת, מוצא שהוא שווה אפילו ציטוט. זה מאמר שמדבר על התוכן של פסוקים מסוג פסוקי-טענה. הוא מחלק תוכן שלהם לחלקים שבאמת יש בהם מובן, שזו "המחשבה", לדברים שמתייחסים לערך האמת של המחשבה הזאת, שהם "הטענה", ו:

"נוסף על מחשבה וטענה, מכיל פסוק-טענה, לעתים תכופות, עוד דבר שלישי, שהטענה אינה חלה עליו. לעתים לא נדירות אמור דבר זה להשפיע על הרגש, על מצב הרוח של השומע, או לעורר את דמיונו. מילים כגון "לדאבוננו", "ברוך השם", שייכות לכאן. רכיבים כאלה של הפסוק, הופעתם בולטת יותר בשירה, אבל גם בפרוזה חסרים הם לגמרי רק לעתים רחוקות. בטיעוני המתימטיקה, הפיזיקה והכימיה נדירים הם יותר מאשר בטיעונים היסטוריים. התחומים המכונים מדעי הרוח קרובים יותר לשירה, ועל כן הם גם פחות מדעיים מן המדעים המדויקים, שהם יבשים יותר ככל שהם יותר מדויקים; שכן המדע המדויק מכוון אל האמת ואל האמת בלבד.

לפיכך אין רכיבי הפסוק,ף שעוצמת הטעינה אינה חלה עליהם, שייכים לטיעון המדעי, אבל גם מי שער לסכנה שהרכיבים האמורים כרוכים בה, מתקשה לעתים לפסוח עליהם. כל-אימת שמעונינים להגיע, על דרך הניחוש, אל הבלתי-נתפס במחשבה, יש הצדקה לרכיבים כגון אלה. ככל שהטיעון יהיה מדוייק יותר מבחינה מדעית, כן תבלוט פחות לאומיות מחברו, וכך ייקל לתרגמו. לעומת זה מקשים רכיבי הלשון, שאני מסב אליהם כאן את תשומת-הלב, על תרגומם של שירים; יתר-על-כן, הם כמעט תמיד עושים את תרגומם המושלם לבלתי-אפשרי; שכן דווקא בהם, שמעוגן בהם לרוב הערך הפיוטי, נבדלות השפות זו מזו יותר מאשר כל בחינה אחרת."

[מתוך "המחשבה, חקירה לוגית"]

בחנו את עצמכם: מה לאומיות מחבר הרשימה ה"מדעית" הזאת?

.

.

.

.

התשובה: גרמני. בטח שגרמני.

גוטלוב פרגה.

זה ממש משעשע.

אני חושבת שכל הפילוסופיה של ההכרה והלשון מתנדנדת בין שני קטבים, אחד אומר שאנשים יכולים להבין באמת רק רק רק "מה שנתון להם בהיכרות", שזה אומר את רשמי החושים שלהם וזהו זה, ולכן אם (נניח ש)טיעונים פיוטיים הם הניתנים לרדוקציה לתחושות הכי מהר, אז הם בעצם הכי מובנים שאפשר,

והשני אומר שמשמעות יש רק למה ש"יבש", כמו שפרגה כתב כאן למעלה, ואז חלקים שעניינם פיוט הם רק "משפיעים" על הקורא, אבל לא "אומרים" שום דבר.

(השארתי כמובן חור כזה גדול באמצע הטענה שלי כרגע, סתם כי לי נוח להציג את זה ככה. ברור שאותם דברים צריכים להיות ניתנים לרדוקציה לא לתחושות, אלא לרשמי חושים. לכן מה שניתן לאמתו באמצעות רשמי חושים הוא זה שהכי פחות רחוק ממה שאנשים יכולים להבין, ולא תחושות, שהן דברים שאי אפשר לנסח באמצעות רשמי חושים בכלל. סתם הגזמתי. אבל היה משעשע, כאמור. ושוב נגיד: איזה מזל שאני לא צריכה להבחן על זה, אם אפילו בבחנים של מדעי המחשב אני מצליחה לאבד את הבטחון בתוקף הטיעון שלי באמצע טעינתו).