(דבר אחד)

מה, כל פעם שאני אתהלך לי מעכשיו מאושרת, טובת לבב ורוצה בחברת בני אדם (רצוי במיטתי)

במקום לשמוח בעולם בכללי, אחשוד שאני מבייצת? למה הכנסת לי את הרעיון הזה לראש?

(שני מקרים מהיום עם השוביניסט שממתן את עצמו יחסית אבל לא תמיד:

א. יש מתרגלת אחת. יש לה פרצוף של לסבית. אל תשאלו אותי מה זה אומר ואיך מזהים ואם יש להן קרניים.

הסוג הזה של נשים הוא אחת משלוש: לסבית, חנונית על, או דתל"שית. או כל קומבינציה ליניארית של הנ"ל.

אז בעודה עושה להטים שקשורים לחומר הלימוד במרץ ובחיות ובנועם פנים,

אני אומרת לשוביניסט מהרהורי (נאמר ש)לבי: "היא חמודה!"

והוא מיד: "בא לך עליה?"

אני: "בין היתר, אבל למה אתה תמיד חייב להוציא מהכל את הכיף? התכוונתי חמודה!"

ב. אחרי כמה שעות, אנחנו נכנסים בשערי בניין אחר, בדרך לבדוק את התשובות הטנטטיביות שלנו לבוחן של שנה קודמת

(אני מנסה לבסס פה טיעון שלפעמים אני גם לומדת). מישהי עוברת על פנינו, אני לא מקדישה תשומת לב.

הוא: She totally checked you out just now

אני: ואללה? פספסתי את זה לגמרי, לעזאזל איתי.

הוא: לפחות כשאני אומר משהו עלייך את לא מכניסה לי כאפות.

)

מה הייתי צריכה לומר לו? "אני מתייחסת באופן הזה לשטויות שלך רק כשאני בעונת הייחום"?