אתמול מיהרתי לאוניברסיטה (אני תמיד יוצאת על הקשקש) עם עגלת קניות ריקה, כדי ללכת אחרי זה לשוק.

הייתי בכיוון של שמירת החפצים (יש שמירת חפצים! במרתף!) להפקיד אותה כדי לא להסתובב איתה כל היום, ואז ראיתי אותה:

הלמות הלב, ישובה פשוטת איברים וחבושה בכובע מצחיה, על אחת מאבני השפה בדרך.

הייתי מזהה אותה בכל מקום, ובכל זאת אני מסתכלת שלוש פעמים לפני שניגשת.

"את כך כך בולטת בשטח", אני מספרת לה והיא עונה לי: "תראי מי שמדברת", אבל לא מתכוונת לעגלת הקניות, אלא דווקא לסוודר הכתום שאני לובשת.

"לא הבאתי בכלל דברים חמים לבאר שבע," אני אומרת לה. "כל הבגדים החמים שלי הם מהפח או מחברים".

"אה," היא עונה: "רוצה את הקפוצ'ון הזה?"

win

עוד קפוצ'ון ורוד שמקורו בחברים!

אני די אוהבת את הסטטוס הזה, אבל בכל זאת רשימת ה"להביא מהבית" שלי נראית ככה:

• סוללות נטענות+מטען לשלט של המזגן (כדי שאפשר יהיה להדליק אותו על חימום)
• שמיכה
• משהו מברשתי לאיטום של הדלת (סיפור ארוך)
• וילון?
• עוד בגדים חמים
• טחינה
• לחם
• צעיף מאמא
• כפפות

חוץ מזה, קניתי לראשונה בחיי בשר אדום, והפרוייקט של שבוע הבא יהיה ממולאים.