א.
הנסורת פוצה את פיה
"לא, זה בסדר" הוא שקר קהה שאתה אוחז כנגדי ומסובב.
מה לך מהגוף הזה,
כשרצוני ואני מתגוללים בצד כאחרוני החידודים?

(זה ראוי גם לפוסט משלו, hence הפוסט הקודם).
ב. Elvis has left the building
דיסוציאציה [בעיקר דה-פרסונליזציה]
ההרגשה שהקשר בינך לבין המציאות (או בינך לבין הגוף שלך) מעורער.
את קטנה ומרוחקת ומתקפלת איפהשהוא בתוך הקליפה של הגוף שלך, או צופה מהצד (כמו למעלה), או שכל המציאות היא בראיית מנהרה,
או שאת יודעת בשכלתנות מוחלטת שאת כאן והכל קורה לך, אבל המנגנון שרושם רגש מצפצף לך אזהרה, כי יש עליו קו ישר ישר ישר.
ג. שני מנגנונים מקבילים.
1. "כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה"
קורה לי משהו לא טוב, וזה קשה לעמוד בזה, אז לא צריך.
החוויה מתהפכת כך שזה לא קורה. ואם זה כבר קורה, אז זה קורה למישהו אחר, או לא באמת: דרך עדשה או כתעתוע.
2. סיבתיות
קורה לי משהו רע, ואפילו אם אני מנסה, ההרגשה היא שאין לי עליו השפעה. וזה קשה לעמוד בזה, אז לא צריך.
אני מנותקת מגופי, מכאן שאין לי יכולת להפעיל אותו באופן סיבתי, אין שום סיבה בכלל לנסות להשפיע.
לא שאני מנסה ולא שמים עלי בכלל (שזה כואב באופן תהומי), אלא החוויה מתהפכת כך שאני בכלל לא ניסיתי כי ממילא לא הייתי מצליחה.
סיפרתי לכם כבר על העניין המעניין הזה בפילוסופיה, לגבי הכח הסיבתי שיש למצבי נפש על העולם.
באופן נאיבי, יש להם. כח סיבתי כלומר.
מצבי נפש גורמים לאירועים. למשל: רצון להרים את היד גורם להרמת היד.
בגלל שאנחנו מכירים ולא מתכחשים לכך שרק לדברים פיזיים (אהם, ורק לדברים קיימים) יש אפשרות להפעיל בעולם דברים פיזיקליים אחרים, אז בהרבה מקרים (שיואו, לא תאמינו כמה גישות שונות יכולות להיות שמאמינות בזה) מסיקים מזה שמצבים נפשיים הם גם כן (קיימים והם) איזה משהו שהוא פיזיקלי, ולכן יכולים להיות הסיבות של ארועים.
כל גישה אחרת שלא מאמינה בדבר הזה (שהנפשי הוא פיזיקלי), צריכה להשלים את הרווחים הריקים בתהליך, איפה ואיך בדיוק משהו נפשי לא פיזיקלי מצליח להזיז משהו.
זה נקרא "הפער ההסברי" (בכלל יש הרבה מקרים שיש דברים שנקראים בה' הידיעה למרות שיש הרבה מהם בסביבה).
אז תנחשו למה האנשים המגניבים האלה מגיעים?
מזה שהם נורא רוצים להכחיש שמצבי נפש הם מצבים פיזיקלייים (כי הנפש היא הרי נעלה מזה), הם מגיעים למסקנה שכל התופעות הנפשיות כולן הן בכלל חסרות לגמרי כח נסיבתי.
הן מופיעות כמו על הבד הפרטי שלהן מעל כל ההתרחשויות (זה נקרא אפינומנליזם: אפי=מעל, פנומנה-תופעות),
אולי ההתרחשויות בעולם מעוררות אותן כתופעת לוואי, אבל זהו.
זה לא שרצית וזה מה שקרה, אלא שהתופעה היתה כל כך מורכבת שהיא כללה גם את עליית הרצון.
(עצם התהליך הפיזי שלפני הרמת היד הוביל להרמת היד. וגם עורר איזו תופעת לוואי, אשליה של הרגשה כאילו היה "רצון" להרים את היד).
אותו דבר.
ברגע שאני מגלה שאין לי כוח להפעיל את העולם עכשיו, זה כאילו הוכחה לכך שאני לא יכולה להפעיל את העולם בכלל. זו רק אשליה.
ובגלל שאני דווקא מרגישה בדרך כלל שיש לי כח נסיבתי על דברים שקשורים אלי, אז יכול להיות שבעצם אני לא באמת משחקת כאן תפקיד:
גם אני מופיעה כמו בחלל הפרטי שלי מעל כל ההתרחשויות וצופה בהן.
קחו מאדם את תחושת השליטה, קבלו דיסוציאציה חינם.
ד. חוסר אונים נרכש
אנשים (ובעלי חיים) שעוברים התעמרות באופן כזה ששום דבר שהן עושים לא משפיע על התוצאות, מפתחים דבר שמכונה "חוסר אונים נרכש".
זה אומר שהם מפסיקים להאמין בכח הסיבתי שלהם על העולם ולא מנסים אפילו, בסיטואציה האברסיבית הבאה, לבדוק אם יש משהו שכן יועיל.
זו תפיסת עולם שבה אתה מחיל על עצמך אינפוטנציה.
רוצים לשמוע קטע? מנסים להבין מה באנשים ובבעלי החיים האלה הוא המאפיין שגורם להם "לרכוש" את חוסר האונים ה"נרכש" הזה,
ולא שמים בכלא את מי שמנהל את הניסויים האלה.
יותר טוב מזה. אחרי שנלמד חוסר האונים הנלמד הזה, לוקחים את האנשים האלה, שגדלו עקום כמו בונזאי קשור,
וגורמים להם להרגיש שחוסר האונים שלהם, והדברים הלא נעימים שלא השתנו בעקבות חוסר תגובתם, הוא באשמתם.
לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע? לא יכולתי לעשות עם זה כלום.
זה היה אצלי בידיים, ולא יכולתי לעשות כלום.
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן בסינור לצוואר ועונה על השאלה:
מה עשית עם זה? לאן בזבזת את כל זה? היה לך סיכוי...
אני קוראת לו "חותם זוועה" ונמאס לי כבר ממונחים שלא מכבדים קושי שנובע מהתאכזרות,
(ולא משום "נטיה לרכוש" חוסר אונים "נרכש" ולא משום "אישיות מזוכיסטית" או "קורבנית").
ה. בדרכים שסמרו ומאימה ומדם
אי אפשר לצפות, אחרי זה, לתחושת יכולת שתופיע, ככה, בספונטניות.
נדרש לימוד-נגד ממושך,
וסביר שגם הוא יילמד בסיטואציות מסוימות ולא באחרות.
(יש לי דברים אישיים לומר בהקשרים האלה, אבל אין לי זמן להקליד את הכל.
אז בינתיים)