(המשך של "הנסורת פוצה את פיה")

  ואז מגיע הרגע שבו את מבינה שהחיבורים שלך רופפים.

המצבים האלה, הם לא קורים רק כשבאמת צריך אותם. לפעמים הם איכשהו נגרמים מדברים שאנחנו אפילו לא שמות לב אליהם, דברים שדומים או מזכירים או מעוררים את ההגנה הישנה. גם אם הם בעצם בכלל לא אותו הדבר. לפעמים קשה להבין מניין הם צצו פתאום, המצבים האלה. כאילו מעצמם.

כמו רדיו שיש לו בעיה ולפעמים הוא מחרחר ומשתתק באמצע התכנית.

כשזה הרגש שלך שמפסיק לשדר בסינכרוניזציה עם שאר החוויה, זה מפחיד לאללה.

אמנם כנראה פחות מהגירוי הלא נעים המקורי שיצר אותה, אבל במיוחד כשהיא מתחילה להגיע לכאורה ללא קשר להגנה,

גם ההתנתקות עצמה היא תחושה שקשה לשאת. בלתי נסבל לאפשר שזה יקרה יותר מדי, או שיימשך לזמן ארוך מדי.  

אז מה עושים? 

1. "אסור לדרוך על הדשא"

אם הרדיו מתנתק לפעמים בלי ששום דבר נראה לעין גורם לזה, אז מנסים להזיז אותו כמה שפחות, וגם את השולחן לטלטל כמה שפחות, ובאופן כללי לנשום מאוד בזהירות בקרבתו.

במילים אחרות, הקטנת התסמינים על ידי המנעות מכל דבר שנמה לך שמעורר תסמינים. 

ובגלל שאת לא באמת יודעת בדיוק מה מעורר אותם, אז בכל פעם שהם נגרמים (למרות ההמנעות שלך, שהיתה, אחרי הכל, מוצלחת עד כה),

תיטי להוסיף לרשימת ה"אסורים" יותר ויותר דברים, שיהיו בעינייך מפחידים כמעט כמו התחושה עצמה שהם מאיימים לגרום.

"לא צריך להפגש, עדיף להסתתר. לא אצליח להתרגש, אבל זה לא חסר. תאמרו מה שתאמרו, בכלל לא בא לי לדבר" [מילים ולחן ענבל פרלמוטר]

כל השלבים האלה היו מרצונך, אז את נוטה לומר שעדיף ככה, אבל מצד שני ברור לך שמשהו מאוד מאוד לא בסדר.

בקצה התהליך הזה את מגבילה את עצמך לדרכים מעטות מאוד וקשיחות מאוד, והעולם הופך למשהו שקשה מאוד לנוע בו בבטחה. 

קיבלנו השתבללות והתקשחות ממניעי הגנה עצמית.   

2. "נותנים לו זפטה קטנה והוא מתעורר מחדש"

 כשהמגעים של רדיו מזייפים, מוצאים את המקום שבו צריך לתת לו זפטה קטנה כדי שיחזור לעבוד.

 ובכן, זה עובד גם עם דיסוציאציה.

 יש עם זה רק כמה בעיות קטנות:

 א. זה בדרך כלל (אם לא כבר מההתחלה, אז בהמשך, לפי המנגנון שיתואר כאן) כרוך במשהו שלא היה עולה בדעתך לעשות לגוף שלך לולא היית צריכה להוציא את עצמך מהמצב הזה.

 ב. זה לא באמת פותר את הבעיה, רק מסדר משהו באופן זמני.

 ג. ביום שזה (להפתעתך) לא יעבוד, על סמך נסיון העבר, סביר מאוד שתנסי לעשות משהו מאותו הסוג, אבל חזק יותר.

 במילים אחרות, בקצה התהליך הזה יש התנהגויות שנראות כמו הרס עצמי, למטרות השבת הבטחון. 

3. "לוקחת חצי כדור, להרגיע את עצמה"

 זה יכול להיות לא רק להפסיק את ההרגשה הזאת אלא גם להסתיר אותה מעצמך בכל מיני אופנים.

 הדרך הכי בוטה היא שימוש בחומרים משני תודעה. סמים, אלכוהול, משככי כאבים. 

 אבל גם: כוס קפה חמה וטובה, עוגת קצפת או דלי גלידה, סקס. 

 זה נקרא למידה בחיזוק שלילי: הפסקת תחושה רעה מחזקת את הפעילות שגרמה להפסקת התחושה הרעה.

 אז את מתמכרת. לאכילה רגשית, לריגושים, לוואטאבר איט איז. 

 הנקודה היא, שוב, ששום דבר מזה לא מפסיק את המקור של ההרגשה הרעה,

 ולכן יצא שבשביל שיכוך גרידא חשפת את עצמך לעוד סכנות שנובעות מהשימוש בטכניקות/חומרים האלה.   

לא הכל כאן קורה לכולם ולכולן. אבל אלה מסלולים מאוד נפוצים. 

 ועל כל ההתנהגויות האלה משלמים, גם במחיר אישי, מוחרש אם הסמפטומים הם של צמצום 

 (לפעמים לא ישימו לב בכלל שהגבלת את החופש שלך באופן קיצוני, ואנחנו הרי אמניות ההסוואה, מי תודה שהיא מתה מפחד אז היא לא עושה את זה, זה, זה וזה?)  

 וגם במחיר חברתי- כי יש סטיגמטיזציה ממש רצינית, כולל חוסר נכונות להבנה, של כל התנהגויות מסוג 2 או 3.

(אני כרגע לא יודעת לאן זה ממשיך מפה, אבל עדיין יש לי עוד דברים אישיים לומר בנושא, אז בטח יהיה המשך. ובינתיים.)