מפתיע אותי השקט מסביב לזוג הפוסטים הקודמים, שנחשבים בעיני חשובים מספיק בשביל לשלוח את אמא שלי, שתי אחותי (האמיתית וזו שהיא בעצם אחותו של המכונף), המכונף בכבודו ועוד כמה אנשי פלא שאני אוהבת לקרוא אותם, ולהתלבט גם בקשר ללהוסיף את החמוד שלא הבין בפעם הקודמת וגם לא בפעם הקודמת-הקודמת (אז אולי זה לא רעיון טוב) כי זה משמעותי מספיק. 

מבינה ולא מבינה. בינתייים אדבר על משהו אחר.

(ומצדי יאללה שימשיך ככה. כל אלטרנטיבה שעולה בדעתי היא טובה פחות).

אבא שלי פוטר מהעבודה שהוא הצליח להחזיק זמן ארוך יחסית הפעם (אני חושבת בסביבות החצי שנה). עשה לי רע ממש כשאמא שלי התקשרה עם נימה של "משהו לא בסדר" ואמרה לי להיות עדינה איתו כי "הוא עצבני". חשבתי שזה יופמיזם למשהו שיתקוף אותי ולא ירפה ברגע שאגיע הביתה. (אבל זה לא היה עד כדי כך גרוע). התקופה הארוכה שהוא היה בה מובטל היתה התקופה הכי סוערת וקשה ומפחידה בחיים של הבית שלנו, וזה בלתי נממע וקשה מאוד רגשית אפילו לחשוב על שידור חוזר.

אני לא רוצה להיות תלויה בזה שאמא שלי תתגרש ממנו.

להפך, אני אפילו לא צריכה שהיא תתגרש ממנו, כי אז אני אצטרך להגדיל את האינטראקציה איתו. 

אני רוצה להתגרש ממנו בעצמי, בלי תלות בה. איך עושים דבר כזה?

אולי באמת אחליף את שם המשפחה שלי ל"צנצנת"?

זה משרת ופותר חלק מהדברים, ויוצר בעיות אחרות.  

הבנתם נכונה:

ללמוד למבחנים זה לא בדיוק מה שאני עושה כל היום.

איך ילדים שיש להם בעיות בבית אמורים להתרכז בלימודים בזמן בית ספר יסודי?

איך נערים ונערות שיש להם את כל האקסטרווגנזה הרגשית והמינית של גיל ההתבגרות בגוף אמורים לשבת וללמוד תנ"ך ומתימטיקה? 

זה בכלל לא ברור לי!

משורה התחתונה, עם כל הטרוניות האלה, דווקא משמח אותי שדעתי מוסחת ושיש לי את כל הקשיים הסובייקטיביים האלה, שלא שייכים ליכולת שלי לתפוס חומר באופן כללי ולהקיא אותו במבחנים, אלא ליכולת שלי לפנות לזה מקום. ההסתגלות שלי פחותה אבל הקרבה שלי אל עצמי גדלה. 

אבל צנצ, זו עונת מבחנים, יא ראבק, את חייבת להתעסק גם בזה.

לפנות את השולחן מדי פעם מהג'אנק של החיים וללמוד, או שיישמט לך מתחת לרגליים כל התירוץ שמצאת לך להיות רחוקה ולגדל חיים.