הכותרת של השעור האחרון של הסמסטר בפסיכולוגיה קוגניטיבית היתה "פרוספקט: תורת הסיכויים".

ישבתי ושברתי את הראש. מה זה פרוספקט?

האם זה שם של מישהו שחשוב בתורת הסיכויים? האם זוהי תורת הסיכויים עצמה?

בסוף הסתבר (אתמול, כשקראתי חומר שהייתי אמורה לקרוא מהספר לפני כחודש או חודש וחצי אפילו) שפרוספקט זה בדיוק מה שזה נשמע.

pro-spect, מבט קדימה, או תחזית. ותורת הסיכויים מדברת על תחזית לרווח או להפסד עתידיים [1].

היחס שלנו לרווח ולהפסד (עתידיים ובכלל) הוא לא 1:1 עם הרווח וההפסד הממשיים. 

יש תחושת רווח סובייקטיבית שמלווה רווח ריאלי, ויש תחושת הפסד סובייקטיבית שמלווה הפסד ריאלי. 

עקומה שמתארת את הערך הסובייקטיבי ביחס לערך הריאלי (ראשית הצירים היא "לא רווח ולא הפסד"):

ראיתם? התרשמתם? עכשיו בואו נדבר על מה מצוייר פה:

א. השיפוע של הגרף בצד של הרווחים קטן מהשיפוע בצד של ההפסדים

ולכן גם לכל "ערך" מוחלט ריאלי, ההפסד הסובייקטיבי בגינו יהיה גדול יותר מהרווח הסובייקטיבי המקביל.

זה אומר שהפסדים כואבים לנו יותר מרווחים.

בתמונה: שני הקטעים הסגולים שווים באורכם (אחד מראשית לכיוון הרווח והשני מהראשית בכיוון ההפסד),

 אבל הרווח הסובייקטיבי בגין הרווח הזה (חץ צהוב) קטן במימדיו בהרבה מההפסד הסובייקטיבי לאותו ערך של הפסד (חץ אדום).

אז אם מציעים לאנשים להטיל מטבע, כך שאם יוצא עץ אז הם מקבלים כסף ואם יוצא פלי הם נותנים אותו סכום של כסף, הם לא מסכימים.

הסיבה היא שמה שבעצם קורה זה לא שהם מסתכלים על כמה כסף יוצא להם מזה (בממוצע אפס, כי חצי מהפעמים מרוויחים וחצי מפסידים)

אלא על איזו תחושה סובייקטיבית יוצאת להם מזה - חצי מהפעמים רווח סובייקטיבי קטן, חצי מהפעמים הפסד סובייקטיבי גדול.

סה"כ בשקלול- ההפסד עולה על הרווח. ובשקלול הזה לא רק שהם לא אדישים לשאלה, אלא שמוחלט שזה לא משתלם.

ב. העקומה לא ליניארית

כלומר, זה לא שאותו ערך בציר X מניב תמיד אותה השפעה בציר Y (ההגדרה של קו ישר= פונקציה ישרה נקראת ליניארית),

אלא ככל שמתרחקים מהראשית על ציר הX, אז Y משתנה יותר לאט.

הוא השתמש בשיר, המרצה האדיר שלנו: ככל שמוסיפים הפסד, אז כמו בשיר "זה כואב (יותר) אבל פחות, פחות- אבל עוד כואב".

וזה אותו דבר גם לרווחים: משמח יותר (=נותן יותר רווח סובייקטיבי) להרוויח 10 שקלים אחרי שהרווחת 0,

מאשר להרוויח 2010 שקלים אחרי שהרווחת 2000, אפילו שמדובר באותם 10 שקלים ריאליים.

יש לזה הרבה השלכות, על רובן עוד לא חזרתי (כאמור, אני עכשיו לומדת בכלל את החומר של לפני חודש, וזה היה בשעור האחרון),

אבל זו שאני רוצה לדבר עליה היא זו שעלתה לי בראש הבוקר, עוד לפני שהתחלתי ללמוד, ואפילו לפני שהתחלתי לכתוב את כתיבת הבוקר שלי (אבל אחרי שטיפת הכלים. גיליתי שאני הכי אמיצה בקשר לשטיפת כלים ממש על הבוקר, כשאני עוד לא קולטת איזה ניג'וס וקור אימים זה העולם).

 אז עמדתי שם מול שולחן הכתיבה, מקלפת וזוללת פקאנים ומהרהרת בחופש יחסי. וכמו שהחומר (של לפני חודש וחצי) טוען,

 מתוך שינה או ברגיעה יחסית, אז מוצא ההיפוקמפוס [2] את הזמן לעשות רה-אקטיבציה לזכרונות שלא לחלוטין מגובשים, ולאפשר להם ליצור את ההקשרים שלהם. אז כמו בסרטים, התקשרו לי דברים.

ההשלכה הכי מגניבה (היא מגניבה כי היא היחידה עד כה שהתקשרה לי לדברים שאני כבר יודעת) של תיאוריית הסיכויים היא חשיבות נקודת המבט הנכונות ליטול סיכונים/להמר.

מסתבר, בגלל התכונה של הקמירות של עקומת הרווח וההפסד הסובייקטיביים,

שאותה החלטה בדיוק, עם אותן נקודות חולשה וחוזק, נראית לנו לפעמים משתלמת יותר ולפעמים משתלמת פחות,

והכל תלוי בנקודה שאנחנו מביטים ממנה כשאנחנו עורכים את החשבון.   

א. שימור נכסים- שנאת סיכון

נגיד שיש לנו 2000 שקל. בא מישהו ומציע לנו שנטיל מטבע. אם ננצח הוא ייתן לנו 10 שקלים ואם נפסיד- ניתן לו עשרה שקלים.

דיברנו כבר על זה, שתוספת של 10 שקלים מ2000 ל-2010 מניבה לנו שמחונת פצפונת ובאמת לא גדולה במימדיה.

לעומת זאת הרעיון לעבור מהפסד של 0 ש"ח להפסד של 10 ש"ח מניב מצוקה סובייקטיבית די גדולה, בהשוואה. 

אז נעדיף לא לעשות דבר כזה, לא להסתכן בהפסד של ה10 שקלים האלה. 

כשיש לנו, אנחנו שונאים לאבד.  

ב. צמצום הפסדים- נכונות להימור

נגיד שאנחנו בחוב של 2000 שקל. בא מישהו ומציע לנו שנטיל מטבע. אם ננצח הוא ייתן לנו 10 שקלים ואם נפסיד- ניתן לו עשרה שקלים.

כמה כבר נורא זה יהיה להגדיל את החוב מ2000 שקלים ל2010 שקלים? באמת זה יהיה פחות טוב, אבל לא במידה גדולה. ככה, בקטנה.

לעומת זאת, איזו שמחה זו תהיה להרוויח קצת לשם שינוי! מאפס רווח ל10 ש"ח שלמים של רווח? נשמע לי טוב. אני לוקח.

כשאין לנו, ההרגשה היא שאין לנו גם מה להפסיד בהימורים.

אז הקטע הוא כזה: גם לא צריך שנקודת המוצא תהיה שונה בכלל.

ההפסד והרווח הם סובייקטיביים בין כה וכה, ומה שקובע זו החוויה הסובייקטיבית שלנו.

מה אנחנו? מסתכנים באבדן מה שיש או מקטינים את הנזק שגם ככה קיים? לפי זה ייראה לנו שווה יותר או פחות להמר.

וזו פחות או יותר גם הסיבה שמבצע ש"אסור להפסיד!" משכנע אותנו יותר מכזה שבו "חובה לקנות!", למרות שיכול להיות שבאופן צרכני קר הוא משתלם פחות.

ולגבי צמד הפוסטים על הדיסוציאציה, באמת לא אגיד לכם שאתם חייבים להגיב עליהם, אבל ואללה, הם כל כך חשובים. ממש חבל לפספס . 

הנסורת פוצה את פיה

בעיות במגעים

ובהקשר הזה, תורת הסיכויים מספקת גם הסבר למנגנונים מאחורי קווי הפעולה שמתוארים ב"בעיות במגעים":

א. שימור הנכסים (שנאת סיכון)

כל זמן שאני לא בדיסוציאציה, זה נכס. לכן, אעדיף לעשות כמה שפחות צעדים שיסכנו את הנכס הזה, כלומר להמנע מדברים שעלולים להוות טריגרים. העיקר שהצרה הזאת לא תתרגש עלי. גם אם זה אומר להמנע מנתחים ניכרים מהחיים שלי. זו שנאת סיכון.

ב. צמצום ההפסדים (נכונות להימור)

אבל אם אני כבר בדיסוציאציה, אז אני מוכנה להמר על הרבה מאוד דברים שיוציאו אותי מזה (רווח סובייקטיבי אדיר!).

הרי כמה כבר הם יכולים להרע את מצב הביש הזה? תביא לי מה שיש לך. יו ניים איט. והעיקר שהזיפת הזה ילך.

אז מה רציתי לומר?

שהבנתי ששנאת סיכון היא הגורם הכי הכי מנוון בחיים שלי עד עכשיו.

זה הרי הדבר שממנו פחדתי הכי הרבה: למשל, שאם יש משהו שמעניין אותי, ואלך ללמוד אותו וזה יהיה נוראי, כי הרי דברים כאלה קורים, אז הפסדתי משהו שעכשיו יש לי (הפסד קונספטואלי, זה כואב), וגם את הסיכוי שיהיה לי מעניין (הפסד של סיכוי לרווח= עוד כאב). אז בסבירות מסויימת מדובר בכאב לב לא קטן. ויחסית לאפשרות לא לזוז ובוודאות לא להפסיד כלום, זה כואב הרבה יותר.

המסקנה: לא כדאי שאזוז מהמקום שלי. 

כל היתר ערימה של תירוצים שנבנית על זה, אבל זה הבסיס.

הקטע הוא: אם אתה יוצא מנקודת הנחה שכרגע זה די בסדר, אז כל שינוי שכרוך בסיכון יהיה "מסוכן מדי" ולא תרצה לערוך אותו.

מה שיוצא מזה, באופן שאותי הוא מפתיע, זה כדי להשתנות צריך להרגיש שעכשיו די-לא-משהו. ואז אין מה להפסיד בלשנות/להשתנות,

להפך, זה יכול להביא רק לצמצום ההפסדים.

שזה בדיוק מה שפיונה אפל אומרת ב Extraordinary Machine:

I'm good at being uncomfortable so I can't stop changing all the time

בניגוד ליריב שלה שהוא

He's no good at being uncomfortable and so he can't stop staying exactly the same

כל מה שצריך לעשות זה... להתחיל לראות את הכל מנקודה של הפסד? LOL.

וכאן נכנס הקופירייטינג האדיר של הלל הזקן, שהיה זקן הרבה לפני שכולנו (וגם החבר'ה ההם מהפרס נובל) נולדנו,

וכנראה ידע את כל זה מזמן מזמן מזמן. ובכן, חברים, הלל הזקן, הוא היה אומר:

אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי.

[מסכת אבות א' יד']

איזו נקודת מוצא אומללה נהדרת יש לו, להלל הזקן ,לדרבן את עצמו ממנה.

אם אני כבר בהפסד כזה שאין אני לי, ואני כשלעצמי, ולא עכשיו,

אז מה אכפת לי להמר ולצמצם את ההפסדים כמה שאני יכול,

להעז ולהיות לי, ולאחרים, עכשיו!

[1] ושני חבר'ה, כהנמן וטברסקי, קיבלו עליה ועל עידוניה פרס נובל, (או שבעצם אחד מהם לא קיבל כי הוא בדיוק היה עסוק בלהיות מת, ומסתבר שלא נותנים פרסי נובל אחרי המוות), אבל אני מקבלת עליה מבחן, ואתם מקבלים עליה פוסט. אז איך יצאתם? ברווח או בהפסד? 

[2] הא, אמרתי מילה גדולה. גם את כל אלה, כל הדברים המוחיים האלה, אני צריכה לדעת ולחזור עליהם ולזכור מהן ומה תפקידם, וזה פויה לעשות את זה מרשימה של מילים גדולות ותפקידים, כי זה חסר משמעות. אז מזל שאני לומדת כל כך הרבה דברים במקביל, אולי כשאגיע לחומר הזה (המבחן הלפני אחרון של הסמסטר, שבוע ושלושה ימים אחרי הראשון) הוא כבר לא יהיה לחלוטין חסר הקשר.

[3] ועכשיו, צנצ, חזרה ללימודי המחשבים, אה? .