אז אני משלמת היום על ההשתקעות שלי אתמול בשיחות עד אמצע הלילה.

טוב לי לדבר עם אנשים והכל חשוב לי כל כך, שאם יש פרטנר אני משעה את השינה עוד ועוד ועוד.

אתמול הלכתי לישון בארבע וחצי לפנות בוקר, וקמתי בעשר.

אז זהו, שזה לא טוב זה.

אחר כך המבחנים במחשבים נראים לי קשים קשים קשים,

גם לדברים שהם בסך הכל פתירים ואפשר לחיות אתם בכפיפה אחת ואפילו בשלום.

גם הספר בקוגניטיבית אומר לי שאם לא אשן אז ככה ייראו גם התובנות שלי: לא קיימות.

ואהבתי את התובנות שלי מהימים האחרונים, באמת מבינה טוב טוב למה עדיף לי לרדת ממצב ההיפר המתודלק בקפה הזה,

ולחזור להלך בעולם בשעות היום.

אבל מה אני אעשה שכולם נמצאים וזמינים דווקא באמצע הלילה?

אתמול בין עשר לשתיים בלילה דיברתי עם ההוא שלא הבין בפעם הקודמת ובפעם הקודמת הקודמת.

לשמחתי, הוא הבין הפעם והפלגנו לנו בשיחה, מביאים דוגמאות מנסיוננו ומחילים על אחרים ועלינו כל מיני פסיכולוגיה בגרוש שהוא פגש, ולי לא היה אכפת כי ממילא כולנו מדברים על אותו הדבר, רק במילים שונות. היה לו קל יותר להאמין לי כשאני אומרת שאני לפעמים מרגישה לא קיימת משום שהיה לו דף מול העיניים שאומר שיש אנשים שמרגישים ככה בתגובה לגירויים מסוימים, ואיך הם צפויים להגיב. טוב .

היה לו ממש מפתיע הרעיון (למשל כמו שמנוסח כאן בפסקה הלפני אחרונה של זוש, על האנשים היבשים והאנשים הרטובים) של אלה שיותר קל להם ואלה שלא מרגישים בנוח עם העולם.

וזה לא רע, פשוט מפתיע, כי אני אף פעם לא פקפקתי בזה, והוא אף פעם לא חשב על זה.

אחר כך הצקתי לMJ שהיתה בכלל בעבודה והיו לנו כמה נקודות ממש טובות על "הארה מוקדמת" ועל כפיית מונח כשאין עדיין בסיס מספיק טוב לתלות אותו עליו, ולעומת זאת על המצב של הארה אמיתית שבו מגיע אלייך מונח כשאת כבר מוכנה לאחוז בו. וקצת על משמעות, אם היא קיימת ואיך היא נבנית ומשתמרת והאם אפשר להעדיף משמעות אחת על פני האחרת.

ואז MJ היתה אסרטיבית וחזרה לעבודה, אז ישבתי על תשומת הלב של אחותו הקטה של המכונף, שהיא יקרה יקרה,

והתחלתי לדבר לגמרי אסוציאטיבית על דברים, ובמקום לשלוח אותי למיטה היא שיתפה פעולה ואפילו אמרה שהפרשנויות שלי מורגשות כנכונות,

והודתה לי על מונח המגדר בפוסט שהעברתי לה לקריאה ממש לא מזמן, כי מאז באפקט האפקט היא משתמשת בו המון,

וחשבתי שזה בדיוק הדבר שעליו MJ ואני דיברנו, ואיזה אדיר זה.

ואז כמעט הלכתי לישון אבל קראתי כמה מיילים, והיתה שם ההרצאה שמישהי שהיא משלנו, להטב"קית וגם נכה, נשאה בפני אגודת הנכים, והיא היתה הרצאה לגמרי פוליטית וחשובה ונוגעת ל...מושג המגדר, לקבוצות שמודרות, לחוויה המשותפת לקבוצות שוליים כמו נכים ולהטב"קים (הקטע הזה עם מגדר שלישי, הרי יש תאי שירותים ל: נשים, גברים, נכים. המאבק של מי שלא גברים ולא נשים הוא תמונת הראי של המאבק של מי שגברים ונשים, אבל גם נכים), ואיך שנדמה שברגע שאת נכה אז כולך מסומנת כנכה וכאילו מוגדרת על ידי זה, וכשאת לה"טבקית כנ"ל, אז אם את גם נכה וגם להטב"קית אז את בכלל לא יכולה להתקיים כי אין מקום לשני סימונים כל כך חריפים לדור בעת ובעונה אחת... ותוך כדי שקראתי את זה, התחלתי להחליף בראש בכל מקום שכתוב נכה "חולה נפש", משום שגם זה מאבק עם אותו אופי בדיוק. כל כך בדיוק, שנכים וחולי נפש מקובצים כאן באותה קטגוריה, בכתבה הזאת שהגעתי אליה דרך מדרון חלקלק ושמאשרת את ההדרה החברתית הבוטה שאנשים מהסוג הזה חשופים אליה, במקרה הזה בהקשר של מקומות עבודה. שאחריהם מדירים ערבים וחרדים אבל קודם כל אותם.   

ואז רגע לפני שהלכתי לישון קראתי את הפוסט החדש של תגית (שוב לא מוסתרת! טוב מאוד משום שהכתיבה שלה טובה מכדי שתהיה מוסתרת) שהוא באמת מעניין ומומלץ, על בניית דמויות ספרותיות אמינות, למשל בכך שאם הן שייכות לאיזו קטגוריה אז הן יחזיקו בתכונות שקוהרנטיות לקטגוריה, ולא *בתכונה* *הראשית* *הסטריאוטיפית* של הקטגוריה, שזה ישב לי בול בול בול על ההרצאה הקודמת. שלמעשה קשה לנו לקלוט מה הפריוויליגיות האדירות השקטות של האנשים שנתפסים כלא שונים, ועל הסימון של כל מה שהוא "האחר". היא אפילו אמרה משהו על הדרה של קבוצות אחרות במקומות עבודה, עם דוגמה למה שחרדים צריכים לעבור במקום עבודה חילוני (שורה תחתונה: להתפס כנציגי המגזר במקום כאנשים בפני עצמם).

ונראה שחלק ניכר מהפוגענות של הגישה הרווחת היא שהיא לא לוקחת בחשבון את תמונת העולם הקוהרנטית שמאפיינת אנשים ששייכים לקטגוריה, שנובעת מהמשכיות של החוויה הזאת. לא לראות אותם כאוסף של כל מיני מאפיינים (בעיקר אלה שקל להתייחס אליהם) שתלויים על אותה דמות, אלא כאדם ששייך לקטגוריה ופועל במסגרתה ובמגבלותיה.

את זה, היא אמרה, צריך ללמוד לעשות אם רוצים לכתוב דמות אמינה.

ואני מוסיפה: אם רוצים להידבר בכנות עם אנשים אחרים.

כל כך חשוב ופוליטי ומעניין לי עכשיו!