מתוך: אני בא הביתה מהלילה, דני רובס.

אני משתמשת בכינוי "צנצנת" באתר אגורה, ולפעמים האינטראקציות שלי עם אנשים משם גורם לי לגלות מה יקרה לשם הזה שלי אם הוא ייחשף לכל העולם.

ביד לא עדינה, לא אמונה, שלא תחת אור אדום עדין, הם מגלגלים אותו על השפתיים כמו מספר יפה של מכונית חונה, "כן, צנצנת. צנצנת, מדובר ב...". אני יודעת שזה מתוך תחושת קסם ופלא ובכל זאת, זה לא כל כך שם שלי, אם מישהו שלא מכיר אותי שונה (chants) אותו באופן הזה. לא כך שאני נמצאת מאחורי השם ומסומנת על ידיו, אלא שהוא עומד בפני עצמו ומסמן את עצמו, ואני מידע מיותר, אובדת מתוכו.

וזה שונה ממה שהמכונף עשה, כשהוא השתמש בשם הלא נכון, אבל שללא ספק סימן, באופן מסויים (ובמקרה הזה, באופן לא-נכון ), אותי. 

בעקבות מה שאני קוראת אצל וויספר, ובעוד מקום או שניים שיש בהם עדויות של אהבה מגוננת, בטוחה, שמאפשרת את העוצמה שבחולשה מתוך אמון,

אני ממש מצטערת שלא ידעתי על קיומו הלגיטימי של התהליך הזה, כשהרגשתי שאני הופכת לילדה תחת כנפיו, לפעמים. כל כך לא ידעתי, שראיתי בזה סימן רע. ועכשיו כשאני יודעת שסביר שזה נכון, לילדים באמת לא מכינים שוקו עם כל כך הרבה קינמון, אבל זה כל ההבדל, וזהו. כל היתר היה הראיה שלו את הקטנה שבי, והיחס העדין שלו אליה בתוכי, וקבלתו אותה בברכה, בהזמנה עדינה. ואני כגדולה אמרתי שזה בלתי אפשרי "לשכב עם הבייביסיטר" ולקחתי את עצמנו משם. אז אני לא יודעת את נפשי מזה. הרי לא הייתי מוכנה אז לדעת את זה, ולא היה שום פטיש של 15 קילו שאפשר היה להנחית על גולגלתי כדי לעזור לי לראות, ובכל זאת עכשיו אני כועסת על סוללת המושיעים האחרים שלי שלא התערבו בזה.

ראש וראשונה הפסיכולוגית, שאם היא שמעה על אחד מהמקרים האלה, ולו אחד מהם (אני לא יודעת אם סיפרתי לה אי פעם, אני חושבת שהיתה תקופה מסוימת שבטחתי בה, אף פעם לא לגמרי), אז היא לבטח היתה צריכה לשמוע את מה שמאחורי המילים האלה. את המגמה המפתיעה הזאת של הילדה שבי שלא להסתתר, ולומר לי שזה דבר טוב. שזה דבר טבעי שקורה ולא רק שלא צריך לפחד ממנו, אלא שאפשר לקדם אותו בברכה, שהוא אות של אמון וצמיחה. במקום שאחשוב שיש כאן סטיה, שיוודע לי שזו פשוט עליה בחזרה אל תלם שראוי שילכו בו.

ג'ני ציטטה פעם: "וכל עין שהיא לא בעדי היא נגדי וזה כואב". וזה נכון.

בגלל זה אני נמלאת התפעמות כשקורים דברים כמו שאתמול, שצלצלה אלי אחת מיקרותי, ובטחה בי עם דבר-מה.

עדין הוא היה, ואישי, והיא ידעה בחוש שהוא לא יישבר תחת מבטי. וזה היה נכון.

בדחילו ורחימו: בעדינות ובאהבה.

כשהסתיימה השיחה נשארתי עם תחושת חסד וידיעה שאני אנוֹש, אנוֹש עד להתפקע.

"תיקון הוא החלום של הדברים השבורים" כתוב אצל ג'ני עכשיו, מעל פיסת עולם שמבעד לעיניה ועטה, שהיומיומיות שבה משווה לה את המעמד האישי. 

גלגלים גדולים מושכים את העולם הלאה והלאה, ובסוף אולי בכל זאת לא מחכה סכין גדולה.