וכל כך הרבה הקול הפנימי והמעשים שלך לא מלוכדים,

וכל כך הרבה אתה עושה דברים שאתה לא רוצה, ושהם לא מיוזמה אישית,

שאתה מתחיל לגבש לך איזה רעיון כזה,

שיש אותך

ויש את הדמות הזאת, את "בא כוחך בעולם", שמייצג אותך החוצה. 

וזה איכשהו יותר בריא מאשר להאמין שבא כוחך בעולם זה *כל* מה שיש.

שאת כל זה *אתה* עושה מרצונך.

לפני כמה זמן מצאתי פתגם שאני לא מוצאת עכשיו [1], שאומר (בערך):

זה איום ונורא כשאין מזון לנשמה, אבל מה שבאמת מסוכן זה שהיא תשכנע את עצמה שבעצם היא לא רעבה.  

(התגובה שלי שהכי מפחידה אותי בעולם: הענבים האלה חמוצים)

ובכל זאת ללכת כל הזמן עם ההרגשה הזאת שאין הלימה, שיש חציצה, בינך לבין העולם

כמו בסרטון שאני ממחזרת מדי פעם, אנשים בבתי זכוכית.

ותופעות הלוואי המשונות. למשל, הזרות לשם.

הסתבר לי שלא רק אני זרה לשם שלי.

בפייסבוק שלי הוצת לאחרונה דיון ממש מוצלח על שמות פרטיים והפונקציה שלהם רשמית וחברתית.

היו שם כמה שהזדהו איתי בקשר לתחושת הזרות לשם,

בין אם זה התבטא בבחירה ושימוש בשם אחר (הוא היה טרנסג'נדר),

ובין אם זה פשוט בחירה לא מודעת לא להשתמש *אף פעם* תוך כדי שיחה עם אנשים בשם שלהם.

(מסתבר שזה כל כך "מוזר" שהאשה שסיפרה את זה אמרה שבעלה תמיד מעיר לה על זה).  

הנה אפשר לקחת אותי ולשים אותי בתוך קבוצה שנקרא לה "אנחנו".

אנחנו, האלה עם הדיספוריה.

בכל מקרה, אני מספרת את זה גם כדי להביא את הנימוק המשעשע לזרות שנתקלתי בו אתמול,

נימוק מהטעות הקטגוריאלית:

פעם היא אמרה לי:
"כשאתה קורא לי בשם שלי, אני נלחצת".
אני חייכתי ושאלתי:
"למה?"
והיא משכה בכתפייה ואמרה בנונשלנטיות:
"שם פרטי הוא כמו שם עצם. הוא דומם ולא זז. הוא קבוע, הוא מהעבר. אני רוצה להיות שם תואר או פועל כי זה חי".

(מכאן)

השם שלי אמנם מופיע איתי בעולם כל הזמן, אבל הוא לא משתנה יחד איתי,

התווית שמודבקת על הצנצנת מאבדת משמעות כשתוכן הצנצנת מוחלף.

השם שלי הוא לא חלק ממני, ככה זה.

ועל השם שלי אני *יכולה* לומר: "הוא לא חביב עלי, יש לו קונוטציות שליליות",

ולצפות שהלגיטימיות של הביטוי הזה לא תיקטע על ידי מבט שופט.

[1] אני אלופת הלא לזכור פתגמים היום. יש לי פוסט די חשוב בקנה שמחכה עד שהציטוט ימצא אותי בחזרה. עד כדי כך.