הצורך בשיחה אמיצה על הדברים האלה הופך אותי לנואשת לתגובה.

בשילוב עם חופשת סמסטר שמתארכת, רוב מעייני בשעות הערות מוקדשים לזה,

וזה מפחיד.

כיביתי את המחשב קודם, ומדדתי. החזקתי בלעדיו שעה וחצי.

לפני כמה ימים שלחתי SMS למפקדת שלי מהצבא,

שאני מזמינה אותה להתקשר אלי כשהיא בנסיעה מהמשרד הביתה.

(אנשי צה"ל משלמים הרבה פחות על שיחות טלפון מאנשים רגילים).

היא אשה מקסימה שלפעמים נסחפת בדיבור על דברים שהיא אוהבת,

ואז היא מדברת עם הידיים מתנופפות והעיניים תלויות בנקודה אקראית באוויר,

אני פשוט מתה על זה.

האמנתי לה באמת כשהיא אמרה שתשמח לשמור על קשר.

היא אכן התקשרה ביום שלמחרת או כעבור יומיים, וסיפרתי לה

על כך שנהניתי מהסמסטר ושטוב ומוצלח לי בבאר שבע,

שאני מאוד שמחה שהחלטתי לעבור לכאן.

היא התמוגגה לשמוע והביעה בי אמון, שאלה בעדינות על חברים

ואז נזכרה כמו בכל פעם, בבת הגדולה שלה, שאנחנו מזכירות זו את זו.

היא אמרה שהבת שלה מבלה המון זמן על האינטרנט, ושאלה מה דעתי.

יצאה לי פיסת הסנגוריה הטובה ביותר שאינטרנט יכולה לקבל.

אמרתי לה שהיום הרבה מהדברים שהיו עושים ביחד, עושים היום ביחד לבד מול מחשב.

שעופות מוזרים כמונו מוצאים על האינטרנט אנשים עם שפה משותפת שאנחנו לא יכולים למצוא בעולם הקרוב.

שבגיל 16 נפגעתי עד לאין שיעור במסגרות החברתיות הקרובות שלי, ובמקביל על האינטרנט מצאתי קהילה שמחזיקה אותי עד היום.

היא שאלה כמה זמן אני מבלה מול המחשב ואמרתי לה את האמת: שממתי שאני קמה ועד שאני הולכת לישון.

היא שאלה איך הצלחתי ללמוד לבחינות ואמרתי לה שניתקתי את האינטרנט כדי להצליח לקרוא את המצגות,

ושאפילו ככה הייתי לוחצת מתוך אוטומט על האייקונים של מה שבדרך כלל אני לוחצת, פשוט דאגתי שהמחשב יהיה לא מחובר.

שאילו זה היה מגיע לקיצוניות נוספת אני מניחה שהצעד הבא שלי היה לכבות פיזית את הראוטר בדירה.  

אפילו הודיתי בפניה שלא יכולתי להרשות לעצמי שהאינטרנט יכשיל אותי במבחנים,

שהלימודים הם האמתלה שלי לגור כאן ועלי לקיים את האמתלה בכל מחיר,

שהאיום הזה היה מספיק חמור בשביל לשכנע אותי.

היא אמרה שהיא חוששת שהבת שלה בוחרת במוצאות הקלים,

ואני אמרתי לה שלכולם יש תקופות בחיים שהם בוחרים במוצאות הקלים ובהמנעות,

שחייבים גם לנוח ושאי אפשר רק להיות במאוץ כל הזמן.

אני חושבת שאת צריכה לדבר עם בעלי, היא אמרה.

את מכניסה דברים לכאלה פרופורציות.

זה לא בסדר מה שקורה פה, התלות שלי חזקה מדי וזה לא עושה לי טוב.

ולא משנה כמה תגובות אני (כן!) מקבלת,

הן כמו הבדיחה הזאת שאבא שלי מתעקש לשלוף כל פעם ב"אבניירומספריים":

באר.

הכל נופל לתוך הבאר.  

מאידך, העולם בעונת מבחנים, עסוק בשלו או סתם לא מכיר אותי עדיין.

אני מרגישה מחוקה מצד אחד, מפוחדת מצד שני, ומבואסת מכך שעלי לעשות מאמץ on top of all.

שבזמן האחרון אני כותבת דברים אדירים שמשמעותיים לי, ואני מפרסמת אותם על האינטרנט.

מפחיד אותי לחשוב שאלה הישגי צעצוע בעולם הדמיוני שלי.

סעמק.