[נשבעת שזה לא התחיל כל כך גדול, אבל איכשהו זה הגיע לכדי: מה (עוד) למדתי הסמסטר (למרות שלא הייתי אמורה)]

כל הזמן הלימודים שלי מעמתים אותי עם דברים שבעליל מעולם לא האמנתי שיכולים להיות מעניינים.

זה יכול להתחיל מדברים שהם מעניינים שלא בגלל שום נושא.

למשל, קיים מריוס כהן, שהדבר הראשון שתפס אותי בו זה הקול. גררר. מקול כזה אני לא יכולה להתעלם.

והעניין הזה מביא אותי לטרוח להקדיש תשומת לב לעוד פרטים.

כך שאחרי זה הסתבר שהמריוס כהן הזה הוא גם החוליה שמחברת את הפילוסופיה והמתימטיקה,

שם במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

וידידי האולי קורא כאן ואולי לא: הוא מתעסק בכל הדברים המעניינים!

גם בפ' של הנפש וגם בפ' של הלשון וגם באפיטיסמולוגיה היקרה שלך.

אבל קודם כל יש לו קול מהפנט.

שבזכותו כשיש מאגר וידאו אקדמי שיש בו גם כנסים והרצאות כלליים,

אני לוחצת, בהיעדר כותרת או תוכן עניינים מרשימים יותר, על "מריוס כהן" (כי אני יכולה),

וצופה בהרצאה שנשא בכנס שרירותי כלשהו ב-2010, שלגמרי באקראי יש לה כותרת מעניינת:

The mind as a reality modeler and the limitations of our knowledge on reality

זו הרצאה באנגלית, אז אני בהתחלה צופה בה ממש ואחר כך קצת מאבדת קשב בעוד היא עוברת לרקע.

אבל זה באמת, באמת מעניין, לפחות ההתחלה, ואם זה עולה לכם אני ממליצה בחום לנסות לשמוע אותה,

הוא באמת מדבר אנגלית בסיסית במילים אנושיות (ובמבטא ישראלי שכולנו רגילים אליו) ולא פילוסופית מגעילה.

אבל אתמול לשמחתי נתקלתי גם בתקציר בעברית באתר הידען.

התקציר אמנם מוצלח פחות (ובעיני גם מובן פחות) מההרצאה, אבל לפחות הוא בשפה הנכונה.

תקציר לתקציר: לא משנה מה אנחנו רואים מהיקום, זו פרשנות שלנו ושל חושינו על מה שנמצא[1] ביקום.

ביקום לא קיימים צבעים. חושינו מסוגלים לאתר תופעות פיזיקליות מסויימות ולחוות באמצעותן צבע.

ביקום לא קיים רעש: חושינו דוגמים תנודת אוויר ומתרגמים אותו להתנסויות של קול.

כל אלה לא "אמיתיים", אלא לנו ועבורנו, משמשים אותנו בפיתוח ייצוג- "מודל"- של העולם.

לכן השיר הזה מזוטא שנתקלתי בו עכשיו, נראה לי כל כך מתאים:

בשבילכם / אורהאן וולי קאניק

(אני לא מעתיקה את השיר כולו כי בכל זאת, זכויות יוצרים. אבל כדאי ללחוץ).

השיר הזה אומר, שכמו שבשבילנו הצבעים והתחושות

כך גם בשבילנו (ונרמז מההרצאה: בעולמנו בלבד)-

השמות[2], הסמלים, המלחמות בגינם, והמוות.

הנה היא שוב. כל הזמן היא מגיעה מכל מיני זוויות, שאלת המשמעות.

כי יחסים סיבתיים מתקיימים בעולם בלי תלות בתודעה ובמשמעות,

אבל להסברים אין פשר אלא אם כן קיימים שמות וקיימות קטגוריות,

וזאת עבור תודעות שמוצאות בהם מובן.

(זה דבר מאוד אגואיסטי להגיד:

בלעדיי אין לשום דבר משמעות.

אבל מסתבר שזה גם נכון).

זה גם בלתי נמנע בהקשר של דנט עם הדאבל-אן-ודאבל-טי והתבניות האמיתיות שלו,

(מאמר שבאמת לולא פגשתי בו מתוקצר בעברית מפי חברה לא הייתי טורחת לקרוא באריכות באנגלית,

אבל משכן, דווקא שקדתי עליו ואפילו נהניתי מחלק ממנו), שאומר שתבנית היא סדר כלשהו שמבדיל דברים מאקראיות,

כאשר תבנית היא "אמיתית" יותר ככל שאפשר לתאר אותה באופן קצר יותר יחסית לתיאור מלא ומוחלט של כל מה שיש,

וכל זה תלוי כמובן ביכולת של מישהו לתפוס את העולם, לראות משהו מתבטא בו, ולתאר אותו במונחים אחרים מפירוט כל מה שיש.

זה חייב להיות, מוכרח להיות, תלוי בזה שלפחות מישהו או משהו יהא רואה, ומתאר.

עד כינון המשמעות על ידי רואה ומתאר אחד לפחות, אין משמעות.

אבל אחד כזה הוא מספיק.

הרי זוהי האימה והיראה וטרגיות והיופי שבגאונות, והסיבה שהיא כל כך דומה לשגעון.

למה אני מכניסה כאן את השגעון? משום שיש אחרים,

כמו קריפקי, פילוסוף קצת מעצבן משום שהוא אומר דברים ואז טוען שהבחור הזה ויטגינשטיין אמר אותם,

שאומרים שאין דבר כזה משמעות של בן אדם אחד בלבד. משמעות היא דבר שיכול להיות אך ורק דבר משותף, חברתי.

ואז אם יש לך משמעות משל עצמך, תבנית שאתה רואה ומתאר, ואף אחד אחר מבין האנשים בחברה שלך לא יסכים איתה

הרי שברגע זה אינך אלא משוגע והוזה, והוצאת בעצמך את עצמך מן החברה. 

בגלל אנשים כמו קריפקי אני מאמינה שחייבת להיות סולידריות בעולם (במובן של: אימוץ מערכת המשמעות של אחר למרות שהיא במקור זרה לך),

שיש מקרים לא מועטים שחייבים להניח כמה דברים:

1. משמעות היא אמנם דבר חברתי, אבל חייב להיות משהו נוסף בעולם שאפשר להבחין בו בשביל שמשמעות תתקיים.

2. זה הגיוני שתהיה יותר מדרך אחת לתאר מציאות, ולפעמים זה אפילו הגיוני שיהיה ויכוח על מה הנתונים הרלוונטיים בדרך לתיאור הזה [זה דנט].

3. אדם שבא עם מערכת משמעות אחרת, פרט למשוגע והוזה (סביר שזה נכון), יכול להיות גם גאון (סביר שגם זה נכון).

כדאי לנסות להקשיב לו לפני שמעלים אותו על המוקד הקרוב.

[1] הנה עוד משהו שעברית טובה בו מאנגלית: באנגלית אנחנו נאלצים לומר על משהו שהוא "הינו", is,

בעוד שהעברית משוש נפשי ושפת רוחי אומרת שזה רק מה ש"נמצא" על ידי חושינו (ולא מה ש"יש"). 

[2] ועוד משהו:

מחקר במושגים של ילדים: מה קיים יותר, או, מה מושג ראשוני יותר? מרחב או זמן?

(מעניין לחשוב על זה גם במושגים תנ"כים: האם "בראשית" הוא ציון מקום או ציון זמן?)