יוצא לי בימים האחרונים לחשוב על זה.

מלנסות להחליט על מעמדה של העוגה שהכנתי, שחלק מהמרכיבים שלה הם "כמו-"מרכיבים,

וההשלכה של זה על החוזק שבו היא מעוגנת בעולם

("עוגה" שמותר לי לאכול, בעולם שבו הדיאטה שלי לא מאשרת עוגות-של-ממש)

ועד לדברים אחרים, יותר גדולים,

למשל כמה שהיה נורא עבורי לחשוב שההישגים שלי בכתיבה כאן הם "הישגי צעצוע".

מכתבי הבוקר:

מה יש לי עם המילה צעצוע לאחרונה? כל דבר שאני רוצה לזלזל בו הופך ל"צעצוע" בעיני. צעצועים הם דברים גדולים וחשובים. יש להם משמעות אדירה, ובדיוק את המשמעות הזאת הם מאבדים כשמישהו מסמן אותם כ"לא באמת". זה נכון, אני נדחפת על ידי גורם פנימי כלשהו להזיר את עצמי מכל מה שאני עוברת לאחרונה, מכל המשמעות שלו. הדרך הכי קלה לעשות את זה זה לשים אותו בעמדת ה"סתם". זה מנגנון הגנה, מן הסתם, אבל הוא חומס אותי.

כנראה מפחיד משהו שם בפנים לדעת שאני מוצאת לי מקום להתבטא בו באופן בטוח יחסית בנושאים עם חשיבות רגשית.

בטוח יחסית הכוונה: בלי לחשוף את עצמי מיד לסכנה שהחומר הזה יחזור וינשך אותי בתחת. 

אז הנה הדרך הפנימית לבטל את זה.

אנ'לא נכנעת.