חוץ מהשיעורים.

התעוררתי הבוקר בבית חברים שאני אוהבת,

מוגנת מהקור של ירושלים בתוך ערימת שמיכות וכסתות בלתי נגמרת,

אחרי שינה טובה וארוכה שאחריה נמנום טוב, ובסופו סיוט מההפטרה.

קמתי מקללת, צועקת על הגוף שלי:

בסדר, בסדר! הבנתי את הרמז, אני קמה. לא צריך לצעוק.

אחר כך אמרתי בצלילות וללא שום הקשר לידיד שהיה עדיין אחוז בשרעפים לצדי:

בת הזוג שלך אכן לא היתה צריכה ללכת לגדנ"ע, אז, כשהייתה בתיכון.  

אחר כך הלכתי לשפות את הקומקום ולכתוב חלק מהסצינות שהיו שם, בחלום.

זה לא מומלץ לקריאה כל כך, אבל אני אפרוק בכל זאת:

בחלומי יצאנו בתחילה לטיול שנתי, והיו כל מיני סידורים פומביים בקשר לאריזת התיקים

(כל מיני סצינות דוחות של חיטוט פומבי בתיקים וביקורת סטייל בית ספר תיכון),

ואז מישהי שאני בוטחת בה הביאה בלילה אל יצועי מישהו שלא הכרתי ונגע בי,

וכקמתי משם ופתחתי דלת של חדר אחר גיליתי שם את האחרים עורכים במישהי דברים כשהיא ישנה ולא מודעת,

מפשקים את גופה ומצמידים דבק נייר למבושיה

(תמיד היו לי בעיות עם המנהג הזה של למרוח על אנשים משחת שיניים מתוך שינה,

כנראה הבנתי שזו מראה של דברים אחרים שלא העליתי בדעתי, ושלא רואים אחר כך)

טלטלתי את הדלת וכל הבניין זע על תושבתו, הם נראו מפוחדים לרגע אבל בכל זאת בחלום היה להם הכח לומר לי כאילו אני מפריעה פשוט:

לכי מפה ונדון בזה כשנסיים.

ובבוקר זה כבר לא היה מצב דמוי תיכון אלא דמוי צבא,

היה מסדר ואני עמדתי בקצה שורה ואז הסתבר ש"אסור" לעמוד שם במסדר,

אז נאלצתי לצמצם הפסדים ולרוץ אל השורות האחוריות תוך חשש אדיר שזה מסמן אותי כמוקד תשומת לב שלילית מצד ה"מפקדת". 

נעמדתי שם בין אנשים שבמקום ראשים היו להם קופסאות חמש-ליטר של מיונז תלמה (הקופסאות הישנות, צבע ב'ז עם כיתוב בכחול כהה).

איפה הכותפת שלך? זרקה אלי המפקדת שאלה ואני גמגמתי: שכחתי לארוז.

היא בתגובה שלפה את שלה מהמדים והטילה אותם אל שלולית מאחוריה, רומזת בתנועה מזלזלת שאחרי המסדר ארים אותם בבושת פנים ואצרף לשלי.

המסדר התפזר וכולם הורצו על פני הרחבה מבלי שיעד הריצה יהיה ברור, מוחלף באמצע כך שאנחנו נאלצים לפנות חזרה.

קשה לי לרוץ ואני מנסה להשתמש בגדר שלאורכה אנחנו רצים כדי להאחז בה ולהגביר את הקצב שלי,

אבל זו גדר רשת צפופה יחסית ואם אני נאחזת בה תוך כדי ריצה פרקי האצבעות שלי נתפסים בה.

התחושה היא שאצבעותי מתכופפות לכדי איום שבירה.

בזה התעוררתי.

מזמן לא היתה לי הוכחה בוטה כל כך לכמה עמדות חולשה איישתי פעם.

כמה צורות של מרות ושליטה וכפיה וזלזול בערך קיבלתי על עצמי,

על רקע גיל או מגדר או דרגה (או כושר גופני).

אני מעורבת רגשות בקשר לזה.

לא יודעת אם הייתי יודעת להתנגד לכל זה היום.

מה שכן, היא בטוח לא היתה צריכה לצאת לגדנ"ע .