(זה כמו "חלומות של אתמול"? )

בתחילת השבוע ביליתי יום אצל ועם מיכל הנפלאה.

(שאכתוב מ' מעכשיו, כדי לעשות מראית עין של פרטיות בתוך זה?).  

ישבנו במכבסה הציבורית, מדברות מעל רעש המכונות ומתעלמות מהכובסים המזדמנים האחרים.

חשבתי על משהו בעקבות הספר שפת אם, היא אמרה לי.

[שפת אם מתחיל כדיסטופיה בדיונית,

עולם שבו נשים הן בעלות מעמד מופחת, כמו חפצים וילדים,

משוללות מכוחן עקב "שכלן הנחות", וכל זה בתוןך חברת גילדות עתידנית.

כדור הארץ נמצא בקשרי מסחר עם תושב כוכבי לכת אחרים,

וכל זה תלוי בגילדת "בלשנים" שחבריה משמשים כמתורגמנים.

כל זה רקע. זה מתחיל להיות מעניין כשמסתבר שלנשות השושלת,

אלה שמגדלות את הילדים, יש תחביב-מחמד-סודי, לפתח "שפת נשים",

שבה מילים ויכולת להביע את הדברים שמודרים בדרך כלל מהשיח,

שאין מלים בעבורם, לכאורה משום ש"מי ירצה בכלל לדבר על דברים כאלה".

כל מילה חדשה בשפה הזאת היא לתת שם לדברים כדי שיהיה אפשר למצוא אותם.

(הנה עוד פוסט, של מירי שחם, בנושא)].

חשבתי על זה שלפעמים קרבה ואפשרות לאמון לא נמדדת בהיכרות מוקדמת, היא אמרה.

היו אנשים שהכרתי מעט מאוד זמן אבל בטחתי בהם יחסית מהר.

זה לא בהכרח קשור לעומק ההיכרות, אבל זה כן קשור לשפה משותפת.

לכך שאנחנו מבינים זה את זה כשאנחנו מדברים על דברים,

שברור לנו ש"לא" זה "לא" ומה המשמעות של "הסכמה".

כמה נעים זה לפגוש מישהו שחולק את מערכת המושגים שלך,

וכמה זה לא מובן מאליו.

אחרי השיחה הזאת, עדיין שיכורה מנעימות ומעולם משותף,

גיגלתי כתרגיל אל המילה "הסכמה" כדי לראות מה יעלה.

לא טרחתי להקשיח את הלב לקראת התוצאה,

ובטח שלא ציפיתי למה שעלה בפועל.

הערך "הסכמה" בוויקיפדיה העברית (התוצאה בדירוג הראשון בגוגל): 

בספרות התורנית, "הסכמה" היא מכתב לוואי המופיע בראשית ספר, שבו מעידה אישיות תורנית חשובה על איכותו של הספר. החל מסוף המאה ה-20 ניתן למצוא הסכמות גם על קלטות ותקליטורי שמע. לעתים מופיעה הסכמה גם בפתחו של ספר עיון חילוני.

ההסכמה משמשת למספר מטרות:

• המלצה על איכותו של הספר וכן על דמותו של המחבר, בעיקר אם אינו מוכר לציבור.
• פיקוח על תוכן הספר, אישור שלא מופיעים בו מושגים או רעיונות שאינם מתאימים לקוראי הספר, ושהוא ראוי להיכנס לארון הספרים היהודי.
• לעתים גם ביקורת פרטנית על הספר, הערות והוספות.

 וכו' וכו'.

הופתעתי מאוד. ואז הרגשתי נורא. ואז התקוממתי.

יום נפלא, כתבתי במרירות בכל המקומות שבהם אפשר לכתוב כמה מילםי קצרות ומזדמנות.

יום נפלא הוא היום שבו זה הערך שעולה בגוגל כשמחפשים "הסכמה".

כאילו פסו סוגיות של כפיה מן העולם.

גרוע מכך, כאילו (ולכן, מחוסר ייצוג, גם: באמת) הן לא קיימות.

לפעמים אני מרגישה שהעולם מתייחס אלי ואל הפגיעה שלי כאל יצורים דמיוניים בלה-לה-לנד,

כמו איזה באגס באני:  "אה... הסכמה, דוק!".

מזל שאני כבר מכירה אחרות שיכולות לאשר לי שלא השתגעתי.

שיש עוד משמעות ל"הסכמה" בעולם מעבר ל"חתימה של הרבי".  

ומה עם אלה שאין להן?

את הערך הזה בוויקיפדיה העברית אני הולכת לשנות במו ידי.

אבל קודם לחפש טקסט מספיק טוב על הסכמה, כדי שאפשר יהיה להלחם בכמו-ערך התורני הזה.

שלשום ישבתי על הצ'ט של גוגל עם מישהו במשך כתשע שעות רצופות.

דיברנו על המון דברים, בין היתר על השתייכות ועל סולידריות.

אמרתי לו שכרגע אני מגדירה "סולידריות"

כ"אימוץ מערכת המשמעות של אחר על מנת לחזק אותו".  

שאני רואה לעצמי כמטרה לנהוג בסולידריות עצמית. 

סתירה! הוא הכריז. איך את יכולה להיות בסולידריות עם עצמך? בהגדרה שלך הרי מופיעה המילה "אחר"!

וכדי להסביר את מה שעניתי לו אני צריכה לפתוח סוגריים וללכת לדיון אחר.

אני מאוד אוהבת את השפה העברית.

גיליתי בה לאחרונה שהיא נוקטת עמדה, דרך אוצר המילים שלה, בהרבה סוגיות שאני מתלבטת בהן.

לדוגמה:

* מה יש בחוויה שלנו של העולם?

באנגלית זה העולם כפי ש"הינו", בעברית זה שבריר העולם ש"נמצא" על ידינו ועל ידי חושינו.

* מהו זה שבטווח ההגעה של הכרתנו? 

באנגלית זהו ה"ריאלי". בעברית הוא המציאותי (שניתן למצוא אותו),

ואפילו פחות מכך- אשר ייתכן- שניתן להתאים אותו לתבנית ("תכן") שקיים אצלנו.  

אבל דווקא בגרמנית הסתבר לי שקיימת המילה הזאת:

Unheimlich מילולית: לא-בית-י.

קרוב-למוכר-באופן-טורד-מנוחה-עד-קריפי.

זה תפס אותי כי מופיעה פה המילה בית, וזו מילה שתופסת אותי לאחרונה,

אבל קראתי את הערך הוויקיפדי של זה, שדווקא מה שנחווה כ"קרוב מספיק אך קצת רחוק" יכול להיות הכי מפחיד ומרתיע, 

וקצת את הפרשנות של פרויד על התחושה הזאת (שהיא דחיה מיידית אינסטנקטיבית של תוכן מודחק שמנסה לפרוץ אל פני השטח ולפגום באשליית הקרבה).

ואז נזכרתי בעברית ובצמד דר-זר שלה.

בעוד "זר" הוא פשוט זר, יש את זה שעליו נעשתה הפעולה של הזרה, הוא הפך ל"מוזר" הסביל. ו"מוזר" הוא מוזר, וטורד מנוחה.

אך חזקה מזה- התנועה שעוברת על "דר", בן בית, כשמפעילים עליו את המרחק הביקורתי הזה. 

מודר (הסביל, הדרה היא תמיד פעולה של חברה על יחיד) הוא הנדחה הגדול ביותר, דווקא משום שהתנועה היא מאיזור הבית.

הוא מעורר את אותו שאט נפש ודחיה שמעורר המאיים דווקא מעצם קרבתו.   

סוף סוגריים.

זה מה שאני מרגישה לגבי סולידריות פנימית.

שיש קול פנימי (לכולם, גם לי) שהיה מודר זה זמן רב,

כי הוא מתעקש תמיד לומר את מה שהחברה לא רוצה שאדם יוכל לומר לעצמו:

אני לא מדמיינת.

יש כאן פגיעה.

מפעילים עלי כח לא מוצדק.

אני נכפית שלא מרצוני.

וכו' וכו'.

רוני גלבפיש כאן מציעה שנשים ילמדו במסגרת מערכת החינוך לומר "לא".

אני בתגובות אצלי לפוסט "בואו נדבר על סקס" כתבתי שחשוב שילמדו על הסכמה.

שתינו תמימות לאללה.

שכחנו פרט קטן: למערכת יש אינטרס שנשחק בהתאם לכללים.

שנהיה "ילדים טובים". שניקח את המשמעויות האלה ונקבור אותן מתחת לפני השטח.

ללמד אותנו לומר "לא" זה ליצור צרות למערכת, צרות שהיא לא ערוכה להתמודד איתן.

להקשיב לקול הזה ולאמץ את מערכת המשמעות שלו על מנת לחזקו זה להלחם בהתניה מערכתית שמדירה אותו נון סטופ, דווקא כי הוא כה קרוב למציאות וכה מאיים עליה. 

בגלל זה "סולידריות עצמית" היא האקט הראשון שלי כדי להחזיר לעצמי את הבית.

זה אקט חתרני, והוא יכול וצריך להיות מנוסח באמצעות הגדרה שמכירה בהזרה הפנימית הזאת.