רציתי לכתוב את זה כבר קודם אבל עכשיו זה עוד יותר ברור לי.

התרגלתי לטוב, הבנתם? יש לי הרגשה שאחרי חיים בקהילה שאני חיה בה עכשיו,

לחלוק חיים עם גבר סטרייט מצוי יהיה כמו לחיות במידה מסויימת עם בעל נכות: עיוורון.

כאילו, פאק!

הם לא רואים שוביניזם, הם לא רואים סקסיזם, הם לא רואים למה להתבטא באופן שהם מתבטאים זה לא לגיטימי,

הכי טוב שהם מסוגלים להסכים אליו זה "לא ראוי", וגם זה יחד קומפלט עם המרכאות, בטון מורתי ומדוקלם,

שמשדר בגלגול עיניים שאנחנו סתם מעיקות עם כל רשימת דרישות ההתנהגות שאנחנו מכתיבות "ללא קשר למציאות".

אני קוראת מאמר מוצלח משנות השבעים של רובין לייקוף על הבדלים בהתנהגות הלשונית בין גברים ונשים כסמן של אי שוויון חברתי מגדרי.

הוא הגיע (כמובן) מאחד הקורסים שאליהם אני לא רשומה באופן רשמי ("מגדר וזהות בשירה מודרנית") אבל הגנבתי את עצמי באישור לרשימת הדיוור שלו.

אני קוראת אותו כבר כמה שעות ולא ממש מתרכזת [1], לכן שמחתי כשצלצל בחור מהכתה ושאל אם מתאים לי להצטרף אליו באוניברסיטה לסשן ישיבה על התחת. זה אומר שהוא צריך שמישהו יסבול איתו כשהוא עושה שיעורים, ולי זה מתאים כי גם הקשב והריכוז שלי מגיבים מעולה למישהו שמסתכל עלי: פתאום אני מספיקה הרבה יותר! קבענו למחר באוניברסיטה, כי אף אחד מאיתנו לא חושב שסביבת הלימוד של השני נוחה. ואז סיפרתי לו מה אני קוראת, ובום! 

הרעיון של הבדלים תרבותיים בכלל לא מקובל עליו כהסבר! ישר קיבלתי נאום על איך שגברים הם כאלה יצורים אומללים שרודפים אחרי נקבות כי ככה הביולוגיה שלהם. איככככככככס! וגם: נו, קאם און!

לצערי גם נימוק נגד מהביולוגיה לא חדר אליו:

- יש לך הסבר למה מבחינה חברתית לגברים זה לגיטימי להיות מיניים "בהשפעת הורמונים", ולנשים זה מבזה להיות בPMS "בהשפעת הורמונים"?

- מה, זה דבר נייטרלי. אם אני רואה שאת עצבנית מעל ומעבר למידה הרגילה, אז אני אחפש הסברים לזה...

ואחר כך לשמחתי הוא ניסה להעביר את הדיון למחוזות אחרים ("את חייבת להודות שבנושא המגדרי "היקר ללבך" את מייצגת עמדה די קיצונית" [2]), לכך שיש אנשים שמלמדים אותם להיות ברגים במערכת ואחר כך מוקיעים אותם על זה שהם ברגים במערכת. כן, אמרתי לו. בדיוק כמו הבחורות שהזכרת קודם, שמחברתים אותן להגביל את מחוזות העניין שלהן ליהלומים ותכשיטים ואז אומרים שהן מגעילות ברמות בגלל שזה "כל מה שהן חושבות עליו".

- המממ. מעניין מה שאת אומרת.

- ובדיוק באותו האופן יש מישהו שגוזר מזה קופון. ועכשיו תחשוב על מה שאני אומרת: קודם כל, האינטרס של מי שמחזיק את הכוח הוא לשמר את הכוח בידיו. ודבר שני, אתה צריך להבין שפחות נוח לך לדבר על המתחם המגדרי כי שם אתה בא מעמדה פריווילגית. אתה בעל הכוח. כי נולדת עם שלוּגוּלוּ [3] בין הרגליים ואני לא. ואל תגיד לי "אנ'לא". אלה ששמים לב לאי השוויון, בדיוק כמו בשוק העבודה, הם בדרך כלל אלה שנדפקים. ואם אני באה אליך ואומרת שאני נדפקת בגלל עובדת הקיום הזאת, שאני אשה, כדאי שתאמין שאני לא ממציאה את זה.

-אבל זה ככה בכל עולם- צריך גם את אלה שעובדים וגם את אלה שמרוויחים. טוב, אולי את אלה שמרוויחים צריך קצת פחות. אבל צריך שיהיו ברגים במערכת כדי שהיא תפעל! ו... כל הדיבורים האלה על צריך ובסדר זה לא מה שיש בעולם הם קצת באוויר. אנחנו לא בעולם האידיאלי הזה שאת מציירת כאן שבו הכל כמו שנכון שיהיה. 

-אתה אומר שלמעשה *צריך* לדפוק מחצית מאוכלוסיית העולם על סמך קריטריון שרירותי לגמרי, ואני צריכה להסכים עם זה כי זה המצב? שכח מזה.

מהטיעונים אני מאוד מרוצה. אבל ממסגרת הדיון לא.

לדעתי ואם לשפוט על סמך הטון העייף שבו הוא אמר "אני מסכים שצריך להיות עולם שככה וככה וככה וככה וככה וככה... אבל!" יצאתי בעיניו אחרי הכל פמיניסטית מטורפת. וגם נדמה לי שהוא באמת התאמץ לקיים את הדיון הזה, לתת לי לדבר אם לא להקשיב במלוא הנכונות, כי אם הוא היה חושב שלא לגיטימי שנשים תתבטאנה אז המאמץ שלי לא היה יכול להגיע לרמה הזאת הזאת בכלל. וזה שאני מוכנה להודות לו על המאמץ הזה אומר שגם אני אחרי הכל אישה מאולפת היטב, רודפת אישורים.

אז כן. איך אפשר לחיות לצד "עיוורון מהלך" כזה?

ואני לא קוראת לזה עיוורון סלקטיבי פשוט משום שרובנו כאורגניזמים לא מבחינים ברקע ברגע שהוא נוכח תמיד.

כדי להבחין בדברים מתוך הרקע דרושות מילים וכרגע מי שבוחר ליצור מילים הוא תמיד מהקבוצה המוחלשת.

נראה לי מעגל קסמים עיקש וקישח, אלא אם הקריטריון הוא שוב נכונות לסולידריות;

לאימוץ (של פרטים מתוך קבוצת ההגמוניה) של מערכת הערכים של האחר* על מנת לחזק אותו. 

* האחר- זה אני ושכמותי. גם אם אני חצי מאוכלוסיית העולם, אני עדיין "האחר".

[1] כי כבר עברנו עליו בכתה, וגם כי אני מול המחשב ודפקט הפרפר [כשניסיתי להזכר בביטוי המתאים גיליתי שזה עובד גם באלטרציה הזאת:

אפקט הדפ"ר.

רק שלזה אין תוצאה בדורבנות, ולזה יש. זה מה שנקרא "אותו שם עד כדי קבוע"] 

[2] המרכאות באמצע הביטוי כאן כי הוא שוב עבר לטון המורתי הזה שמרמז שI'm a no-fun pain in the ass.

[3] בחיי. שלוגולו.