"יצאת מדעתך?" זו קריאה טריטוריאלית גרידא, של מישהו שלא רואה בחיוב מה שאני כן.

אני לא חולת נפש, לא משוגעת ולא הוזה. לא לא לא.

ואני לא מרשה לך דריסת רגל במה שהוא בעליל ובהכרח אכן הטריטוריה שלי.

(לצערי זה קול מופנם.

קשה מצד אחד ללכת מכות עם קול מופנם ומצד שני לטעון שאת לא חולת נפש)

אני מוקפת בנשים מעולות.

כל כך הרבה גלום וכל כך הרבה מתממש.

יום האשה הבינלאומי הזה, אני לא רוצה אותו בנאלי.

אני רוצה לחשוב על הנשים בחיי. גם אלה שכאן.

להודות לכן על שאתן חיות ונוכחות ונראות.

שאתן בחיי וחלקכן מאפשרות לי להיות בזה שלכן.

שאתן לא שקופות, משום שאתן לא מובנות מאליכן

ולא ניתן להסתכל עליכן כמובנות מאליהן ולכן שקופות.

על שאתן מתעצבנות, מקטרות, מתרגשות, מתאכזבות.

מרגישות וחושבות.

נוכחותכן משנה. משנה באמת.

אני עייפה מכמה בנאלי שזה נשמע,

זה גורם לי לומר לעצמי: צנצ, לא כותבים ככה לנשים שמעריכות.

זה לא דבר שעושים, זה חולה נפש.