שוב ניסיתי לחפש בגוגל את הסיכומים של קורס כלשהו מאונ' תל אביב [1].

וחוץ מזה שלא מצאתי, אני גם בערך שלוש שעות יושבת ומדליקה קישור בבדל הקישור שלפניו או גרוע מכך, לוחצת על שלושה קישורים בגוף כל חלון שאני קוראת.

החלונות מתרבים ומתרבים למרות שהם על אותו נושא (פרגמטיקה במקרה זה), והנה מופיע פתאום ההקשר לדת ולמדע ואני רוצה פתאום ליומולדת כל כך הרבה ספרים.

ידידי הקורא סיפר לי שזה תחביב שלו, גלישת וויקיפדיה. שמפתיע אותו לאיזה מרחק הוא מגיע מהשאלה המקורית.

ואותי מפתיע תמיד: איך אני מצליחה לנדוד כל כך רחוק בדפים ועדיין להמצא בתוך תחומי הנושא ועדיין לרצות עוד.

הוא גם אמר שכל סשן גלישה כזה מגיע לסיומו הטבעי כשקצב ההקלקה על לינקים מתחיל לקטון יחסית לקצב הקריאה של מאמרים.

הלוואי עלי, בינתיים ריבויי הקישורים שלי הוא בטור הנדסי והגבול במקרה הטוב הוא כשצריך לקום וללכת, ובמקרה הרע, כשהראש מתפוצץ. 

באחד מסיפוריו אסימוב המציא מדען גאון, שכשהתחיל להגיע לפריצה מדעית נתקף בדחף התאבדות בלתי אפשרי.

מכיוון שזה היה סיפור מדע בדיוני, ההשערה שאותה מעלה אותו חוקר על סמך נסיונו המדעי היא, שמדובר במנגנון בקרה על בני אדם:

בדיוק כמו שבגידול תרביות חיידקים, מקיפים המדענים בני האדם את שולי התרבית בפניצילין כדי למנוע מהחיידקים לגלוש החוצה,

כך מגבילים אותם-הם-שאנחנו-תרביות-במעבדתם את ההתפתחות הרוחנית והשכלית שלנו כדי שלא נצא מצלחת הפטרי.

המדען ההוא? הוא התאבד בסוף.

אבל אני לא נוגעת בשולי צלחת הפטרי עדיין; להפך, אני תאבת ידע ובעקבות כך תאבת חיים. 

[1] ושאלה שהיא גם בקשה:

אולי מי מקוראי הוא סטודנט של אונ' ת"א לבלשנות סוף תואר I או תואר II, או מכיר כאלה, שעשויים להעביר אלי סיכומים?

(לפני שאני מתחילה לשלוח מיילים לשכנים אינטרנטיים ולבקש מחוץ לכחול)?