אנחנו יחד עם הספה הארוכה בסלון, מערסלות זו את זו.

ידה נחה בידי, שחומה וקטנה.

על האצבע המורה שלה, ממש מעל חיבור המפרק העליון, צלקת עגולה לבנה.

- מה זה? ממה יש לך צלקת דווקא שם?

- מחוט.

מיכל, יקירתי הנהדרת, מלאת החיים, הלא מתנצלת והלא סובלת,

מהווה בגופה תזכורת לפוגענות שבהסרת שיער בכל כך הרבה דרכים, שזה די מפחיד.

דיברנו על השינויים שהיינו רוצות בחיינו.

היינו רוצות את הבוקר או הצהריים או הערב שלנו לעצמנו,

לבטא יותר את היצירתיות שלנו,

לראות יותר את הנופים שעושים לנו טוב,

לחדול מהרגלים שמסבים לנו סבל במימדיהם אם לא באפיים.

החל ממחר נתחיל (היא לראשונה, אני שוב)

לשחק במשחק 12 השבועות,

דרך האמן.

אנחנו נוגעות וחיות ופוחדות ומתרגשות וצוחקות עוד ועוד אל תוך הלילה.

מהמם ומפתיע אותי שהיא בוטחת בי.

לכל פעם שאחת מאיתנו בוטחת בשניה, ולא נפגעת, יש משקל גדול עבורי.

הבלתי ייאמן חוזר, הבלתי ייאמן הינו.

זו הקרקע של האמונה שלי, אולי לא לנצח היא תהיה עקרה.