היה לי ליל-ראשון מסעיר.

סוף סוף בא האביב אל חדרי ואל מיטתי וגאל אותי מייסוריו המתוקים של הייחול הזה.

טוב. טוב טוב.

ואז היה קרנבל פורים והפגנו, הפגנה היתולית "נגד סטרייטים" שהשתמשה באותם טיעונים שאותם מפני כלפי הומואים בדרך כלל, רק הפוך:

"אתה סטרייט וזה בסדר, תישאר עם זה בחדר"

"סטרייטיות לדעתי צריכה להיות עניין פרטי".

היה נחמד ועליז.

אבל הלכתי בחצאית וגופיה כדי לחשוף את מה שכדאי לחשוף באג'נדה של נראות,

ולכן הרוח הקרה עשתה בי שמות וחמקתי לעת ערב אל ביתי ואל מיטתי רועדת, עם 39 מעלות חום.

לא כיף להיות חולה.

זחלתי אל המיטה קצת לפני שש בערב, ופרט לכמה הפסקות קטנות, ישנתי עד 6 בבוקר למחרת.

החום נשבר בבוקר -בשעה האחרונה ממש- מרטיב את יצועי בזיעה קרה,

מספיק כדי שאשכנע את עצמי ללכת ללימודים, שם היה לי קר למרות שהפעם דווקא התלבשתי טוב.

אולי מחר אוותר על חלק מיום רביעי הנורא? אני שואלת את עצמי בתקווה.

קשה לי להפסיק להיות אשת ברזל.