אני ישנה חלקי יממה כל כך גדולים, שקשה לי לומר באיזה יום התרחשו קטעי העֵרות האלה.

לפני שני לילות כבר לא היה לי חום גבוה, אבל כאב לי מאוד מאוד הגרון (עד שהסתכלתי מה המנה המקסימלית המותרת של קלגרון)

והרגשתי שכל תעלותי פקוקות.הלכתי לרופאה עם תלונות על הגרון, היא הסתכלה, אמרה "באמת קצת אדום, אבל לא משהו שיצריך אנטיביוטיקה", ושלחה אותי הביתה עם "תמשיכי עם אקמולים וקלגרונים". אז המשכתי, אבל אז בלילה שהתחילו לכאוב לי דווקא האזניים, כבר לא היה יום פעילות של המרפאה.

אוזניים כואבות זה מפחיד. הכי מפחיד זה כשמצברים נוזלים באוזניים. לפני יומיים השותפה שאלה אותי שאלה, ושמעתי אותה פעמיים: קודם באוזן אחת, ואחרי כמה חלקי שניה מובחנים, באוזן השניה. חוויה מוזרה לגמרי. כמו להיות מתחת למים רק בצד אחד. כשאחד החברים שלי שמע אותי מספרת על התופעה הזאת הוא אמר: "בטח נשארת ערה עוד חצי שעה רק כדי לשחק עם זה." והקטע הוא שהוא צדק.

הקול שלי כרגע הוא משהו מאוד קרוב ללחישה צרדה. "קול סקסי" כמו שקוראת לזה סבתא שלי. קצת מפחיד אותי כשהחברים שלי במורד הרחוב אומרים לי שאני באמת נשמעת סקסי בטלפון. רבאק, מחמיא אבל זה לא הזמן.

במחלה הזאת יש לי הזדמנות להרגיש שיש אנשים מאנשים שונים שמתקשרים איתי.

באזעקה הראשונה בב"ש, בחמש וחצי לפנות בוקר, השותפה דפקה על דלתי ושאלה אותי אם אני באה. לולא היתה אומרת, לא הייתי טורחת לקום. מכשהודיתי לה על זה, ומפני תעלולי השמיעה שלי בימים האחרונים, היא הציעה שאם תהיה אזעקה היא תרים אלי טלפון, אפילו אם היא נמצאת אצל החבר שלה. מרגש אותי שהיא מביעה אהדה ואכפתיות.

היום בארבע אחר הצהריים, בדיוק כשנרדמתי תשושה אחרי שסידרתי את הקניות מהטיול-מטלה השבועי לשוק, צלצל השוביניסט-אתם-כבר-מכירים-אותו, שגר בבניין לידי, שאל אם אני כאן בבאר שבע בסוף השבוע, ואמר שהוא הולך לקניות, למקרה שאני רוצה שהוא יביא משהו גם עבורי. חימם את לבי. אולי הוא מכיר כבר את הסיטואציה של לגור רחוק ממישהו שדואג לך. בשבילי זו הפעם הראשונה שאני חולה הרחק מהבית, אני לא בטוחה שהייתי זוכרת שאנשים חולים באמצע באר שבע זה אומר אנשים שיכול להיות שאין להם כח להביא אוכל הביתה ועלולים להתקע בשבת גם חולים וגם רעבים.

אבל במקרה הזה כבר הייתי בשוק, כאמור. הייתי בשוק וחזרתי משם מאוד מופתעת מאיך הקניות בשוק נראות כשאין תאבון: בדרך כלל אני עושה קניות בשמונים שקל, הפעם קניתי משהו שנראה לי כמו בדיוק אותן כמויות, אבל העלות היתה 30 שקל (וגם זה אחרי שהיו לי עיניים גדולות וקניתי מעבר לרשימה המקורית שלי גם תרמילי פול ועגבניות קצת עייפות, בשביל תבשיל שאף פעם לא הכנתי קודם). מכיוון שהכל בחוויה שלי היה די דומה לבדרך כלל, אני לא מבינה את ההבדל. אמנם הלכתי לשוק בשעה שהוא הכי הכי זול שאפשר (שישי לקראת סוף התחבורה הציבורית) אבל עדיין... אני מניחה שאגלה במהלך השבוע אם זה היה בגלל הפרשי מחיר או בגלל הפרשי כמות.

בדרך חזרה מהשוק עברתי ברחוב הראשי, שבו עומדת האוניברסיטה, ושם בגן ציבורי עמד בחור בעליונית צבעונית כזאת, סטייל הודו, והפריח באמצעות שני מקלות וחוט קשור אליהם בועות סבון ענקיות. לבד לבד. בלי קהל. לא היה לי קול בכלל כדי להריע לו, אז נעמדתי ומחאתי כפיים.הוא המשיך והפריח בועה ענקית ואז רדף אותה ונשף לתוכה, גורם להווצרות בועות קטנות יותר בחלל הפנימי שלה. זה היה ממש יפה ומרשים והיה לי מספיק כח לקפצץ בהנאה למראה הזה. אבל אחר כך התעייפתי ממש ממש מלסדר ירקות במקרר.

לא עשיתי כלום היום (אפילו לא להתקלח ולהחליף בגדים, הלכתי בבגדים מאתמול) חוץ מלנסוע לשוק ולחזור ולסדר ירקות במקרר. וזה הספיק כדי לשלוח אותי לעוד ארבע שעות שינה לפני שקמתי לשבת בארוחת שבת אצל החברים שלי. קשה לי לא להיות מסוגלת לשיר כשאנחנו שם עם הגיטרה וזו מסורת שבת. "מזל שאת מדברת ככה," הם אומרים, "זה ממש קשה לתפוס שאת חולה כשאת מתנהגת כמעט כמו כרגיל".

גם לי קשה. ומעניין. חשבתי שזה כבר יעבור עד אתמול.