הוא נושא את הדמעות שלי בשקע הצוואר שלו כשאני מונה אותם:

אני פוחדת שלא נתקרב ואני פוחדת שנתקרב ואז היא תלך וזה יכאב נורא ואני פוחדת שהיא לא תאהב אותי ואני פוחדת שאני כל כך אצא מגדרי שאסתובב סביבה כמו כלב שוטה ואאבד עצמי מסביבה עד שהיא תלך ואני פוחדת שהיא לא תבוא בסוף ואני ארגיש שאני רודפת אותה ואני פוחדת ופוחדת ופוחדת. למה זה מסוכן כל כך להיות בקשר?

- זה אמיץ מאוד, וזה חלק מלהיות אנושי בעיני. את יודעת, אפילו לחשוב בשפה זה איכשהו להיות מכוון לתקשורת, החוצה. אפילו אם את מאמצת דיבור עצמי, אז את מעמידה את עצמך בשתי עמדות נפרדות מעט כדי שיוכלו לדבר זו עם זו...

הוא עוזר לי לכאוב את הפחד שלי ואז להדוף את חוסר האונים באמצעות פעולה פיזית.

הוא מספר לי שיש לו התניה נלמדת לעשות פעולות מסוימות כשתחושות רעות מגיעות. התחושה שיש לך גוף עוזרת לך לחזור ולהעגן במציאות.

את יודעת, זה אחרת כשאת אומרת את זה ואני אומר את זה,

הוא אומר לי כשאני שונה בציניות: "אבל האני האומללה והקטנה שהיתה פעם, זה כבר לא באמת. נג-מר".

כן? מה ההבדל, אני שואלת אותו והוא אומר: את אומרת את זה בשיפוטיות, ואני אומר את זה בחמלה.

אבל היא כבר לא ריאלית, זה לא מה שקורה עכשיו). אבל את לא יכולה להיות שיפוטית כלפיה, אם את לא תאהבי אותה, אף אחד לא יאהב,

אז תגיד לי, אני מבקשת, והוא:

תסתכלי עלי. תראי כמה קרוב אנחנו נמצאים זה ביחס לזה. כל כל קרוב שאנחנו אפילו לא יכולים לפקס את העיניים זה על זה.

אנחנו כאן ביחד. אכפת לי ממך. את כבר לא במקום שאת יכולה להאכל ולהעלם ולא להתקיים, כי יהיו כאן אנשים שיבחינו בחסרונך ויקראו לך לחזור.

שיגידו לך שאת מהממת ואמיצה וממש ממש חשובה ושיתכוונו לזה. 

כן, אני מחייכת אליו. מה התקופה שנחשבת אצלנו כרגע "ארוכה" בלי לדבר מקרוב?

אני חושב שבחודשים האחרונים לא הגענו יותר גבוה משלושה ימים, ארבעה בעונת הבחינות.

אני יכולה לפחד עם החברים שלי והם לא יסתכלו עלי במבט שאומר שהם מאמינים שאני חסרת תקווה ושזה אף פעם לא יעבור.

אני מאמינה לאמון שלהם וגם אני רוצה גור אמון קטן משלי. כדאי שתסתכלי במציאות שלך, הוא אומר, ותעדכני את הגרסה שלך שמתעוררת מכל רגע מפחיד כזה, כמו השחזור שעולה אחרי לפרמט את המחשב. יעזור אם הוא יהיה נאמן יותר למה שעכשיו. עכשיו טוב ומוצלח ובטוח.

תראי, עכשיו בטוח.