לא עשיתי כלום כמעט, פרט למה שהותחל כבר אמש:

את הכביסה כי המכנסיים [1] צריכים להיות נקיים לחתונה של המכונף

ופלפלים בתחמיץ, כי אתמול בשוק הייתי בשעה שבה "כל הדוכן שני שקל!"

התחלתי את המשהו מעיסת נייר שלי. עוד אין לי חצר וגם אין את מי לשאול. אז עשיתי זאת על השולחן בפינת האוכל כאן, בהעדר השותפה. אני מרגישה שקיום השותפה מונע ממני לעשות מה שלבי חפץ בחללי הבית. זה כנראה גם נכון  שוין. ממילא כדי להמשיך נחוץ לי דבק פלסטי שאין לי כרגע. ולפחות אני חייבת לציין בהנאה שאלתרתי מחוגה מחוט קשור לעפרון ונהניתי עד מאוד מלצייר באמצעותה ולקבל פחות או יותר את מה שתכננתי מראש. פעם אהבתי מאוד בעיות בניה בסרגל ובמחוגה. זה היה אחרי ששנאתי. בכלל, יש הרבה דברים שפעם שנאתי ועכשיו מתברר שהם פחות גרועים ממה שזכרתי אותם. סיפרתי לכם שהשנה אחותי הביאה הביתה פאזל והסתבר שגם אני מסוגלת להרכיב פאזלים? בילדות זה היה אחד מהדברים שהיוו את החידה הגדולה ביותר בעבורי: איך זה שאנשים יכולים לראות בזה הנאה. זה הרי נורא. ופתאום: זה כבר לא נורא, ואם עושים את זה בצוותא זה אפילו כיף. מיד אחרי החתונה של המכונף כשאחזור הביתה נפתח את מתנת היומולדת שלה- פאזל בצורת כדור של מאתיים ומשהו חלקים, שקנינו ביחד, ולא מתוך שכרות. מאתיים ארבעים וקצת חלקים. כל פעם שאני חושבת על זה אני מוצאת את עצמי תוהה איזה גוף הנדסי מסתתר מאחורי גיאומטריית הפאזל הזאת. גם גיאומטריה מרחבית היתה שנואה עלי פעם, עד שבאה המורה ההיא שלימדה אותנו לשרטט ברמת הדיוק הגבוהה ביותר שנותנת השאלה, ואז התשובה פתאום התחילה להופיע בגוף השאלה.  

אני רעבה. היום אכלתי סלט בבוקר, כדורי בשר ואורז מהפריזר בצהריים, וסיר (קטן) שלם של גרבר עדשים כתומות, גזר ושומבצל לאורך הערב.

ביקשתי מהאשה של המייבש שיער את הספר "רישומים של התגלות" של אריאל הישפלד, כי למישהי בג'יטוק יש ציטוט מתוכו שמכיל את המילה בושה וכי אריאל הירשפלד הרי כתב פעם את הדבר היפה הזה על הרגלים ועל בית. היא אמרה שיש לה ונדברנו להפגש בשעה מסויימת, שבה שתינו פחות פנויות מפנויות אבל יכולות להמצא באמצע הדרך כך שיחליף ידיים. היא כתבה לי "להתראות רותם צ. אחת, אין דומה לך בחלד". והיא צודקת. לפעמים זה כבד, להיות אחת במיני. ולפעמים זה משמח שרואים את זה. הכי מוצא חן בעיני שאחרי פעמיים שנפגשנו היא כבר קלטה עלי שגם בהתרעה של כלום וחצי מפגש איתי הוא "מפגשון מחבק לרגע".  

מה שבעצם באתי לומר הערב:

יש אדם אחד בבן גוריון הזאת ששייך למחלקה לבלשנות והוא מעניין ממש. הפעם יש לו מה לומר על הגדרות, שימושים במילים, שאלות סרות טעם וסיבות להתעסק בטפל. אני ממליצה לקרוא אותו. לא סתם הבאתי את הלינק. זה כי אני ממליצה לקרוא אותו.

והתגובות מעניינות גמכן! מעניינות ממש ומאוד. ובהן יש גם הפניה להתחלה של תרגום של פאר פרידמן לאוסף מאמרים צ'כיים שנקרא "ביקורת המילים", ולפי פתח הדבר שלו נשמע כאילו תכליתו סוציולינגוויסטיקה מהסוג המרתק (הפוליטי), וכליו חקר השימוש.

וטוב שמוזכר שם, בתגובות לפ"פ, החיבור "על גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק , והנה חסר רק לצרף גם הערה על המסה של ג'ורג' אורוול "פוליטיקה והשפה האנגלית", ואושרי יהיה שלם. אולי זו אני אכתוב על זה, ואולי אכנע לביישנות ולעייפות ולעובדה שאין לי כיוון ממשי להשליך אליו טיעון, רק מראה מקום מטושטש שאומר: כדאי יהיה להסתכל על זה. אז כדאי יהיה להסתכל על זה. הלוואי וידעתי להסתכל יותר טוב. אני חושבת שאשמח ללמוד מהאיש הזה, שכבר פגשתי אותו בתפקיד "מר ועדת לימודים", אם הוא תומך בתלמידים. כך אני ח-ו-ש-ב-ת [2].

[1] חידה: איך תלכי לחתונה של האקס המיתולוגי שלך, שנערכת ביום שישי בצהריים במקום פתוח מתחת לשמש? לא בשמלה, שבה תרגישי יפה ונשית. לא לא. אף על פי שאקסך המיתולוגי, מעניינות לו את קצה השערה החמישית בזקן השיערות שיש לך על הרגליים, עדיין הוא מתחתן עם כלה סטרייטית. ובספר החוקים של הסטרייטים נאמר: "אם האקסית מוזרה מדי, זה אומר משהו לרעה על שיקול הדעת של החתן (ולכן על כל החתונה)". ולכן על מנת לא להביך את הכלה ולא לגרום לשואת סטרייטי פולניה, במכנסיים ארוכים תלכי לחתונה הזאת. באותם מכנסיים ארוכים, למעשה, שלבשת בסדר פסח כדי לא להביך את אמא שלך כשהיא מארחת את המשפחה של אח של הבת האחרת, הסטרייטית, שלה. כי הרי "אם הילדה מוזרה מדי, זה אומר משהו לרעה על יכולת החינוך של ההורים (ואולי גם על אחותה)". האם אתם רואים את התבנית כאן?

אני מה-זה שמחה שעוד מעט מגיע כבר הקיץ ואוכל ללכת בקצר במקום שהוא לא תחת זכוכית מגדלת ובו אני לא נמצאת ונתפסת רק ממקור שני, כבת של וכאקסית של, שבו השיערות ברגליים שלי יוכלו להיתפס סוף סוף כשיקול דעת גרוע שלי! שאז אני יכולה לומר בגאון: שיקול דעת שלי. בחירה שלי. יוזמה שלי. הגוף שלי. על הזין שלי כולכם.

[2] ובגלל שעכשיו זוהי עונת ציד המנחים, אל תתפסו אותי במילה בבקשה, והחזיקו לי אצבעות שלא ארגיש לכודה מדי בעניין שלי מכדי אי פעם להתקרב אליו, שכן ההימנעות היא דפוס ההתנהגות הכי יציב שלי עד כה.