תקציר: נחמד בחופש, עם כל מיני תלונות צידיות + תמונה של עיסת נייר.

קמתי בעשר אחרי שמונה שעות שינה (כן, הלכתי לישון בשתיים לפנות בוקר), אז אמרתי לעצמי שאני יוצאת מהבית ב12 ויהי מה, ולא נשארת כל היום בדירה כמו שהיה אתמול. אז כתבתי (זה לוקח שעה) והכנתי ארוחת בוקר, ולפני המקלחת צלצלתי לחנות של ציוד גן כאן בסביבה ושאלתי עד מתי עובדים היום. ענתה אחת שנשמעה מה זה אדישה, אמרה שסוגרים ב12, ושביום שלישי עובדים מתשע ועד "אני לא בטוחה אם הם ימשכו עד הערב בגלל החגיגות האלה שלהם". חשבתי שיש איזה אירוע באר שבעי שפספסתי את קיומו אז שאלתי אותה "איזה חגיגות?" והיא אמרה "יש להם את המימונה הזה, אני יודעת". והכל בקול כזה שרומז ששום דבר שקשור לכלום הוא לא מעניינה. 'תעצבנתי עליה. (סוג של "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר). אני חושבת שמתי שאגיע ליד החנות הזאת אשאל את האנשים שבאמת שייכים לשם אם הם צריכים עובדים (הגיע הזמן לחשוב מה אני עושה בחופשת הסמסטר).

בקיצור, התבשרתי בטלפון בעקיפין שלא משם יצמח לי הדבק הפלסטי, אז אכלתי והתקלחתי וירדתי למרכז המסחרי הסמוך למקום מגורי וקניתי צנצנת קטנה של דבק פלסטי בטמבוריה. אחר כך הלכתי לחנות התבלינים וקניתי שם ליפה למקלחת, ספוג ענקי ענקי באמת וגס. זה כי בשבועות האחרונים העור שלי כל כך יבש שאני שורטת את כולו בציפורניים כשהוא זמין לידי, כלומר במקלחת. זה מין דבר של קיץ כזה. גם במרכז היה לי את זה אבל כאן זו פשוט קטסטרופה. אולי ככה אצליח להשתלט על עצמי: עדיפות שריטות מליפה מאשר שריטות מציפורניים. האם למישהו מכם יש טיפ לקרם לחות או טריק אחר מהיר להשבת התחושה הנורמלית לעור יבש במדבר? אתמול הלכתי לישון מכוסה כולי (כל מה שהגעתי אליו) בשכבה דקה של שמן זית. התחושה בקימה היתה אמנם נעימה אבל במבחן התוצאה של לילה אחד ככה, עדיין יבש ומגרד לי.

המשכתי להעיף מבטים רוויי כמיהה בחצר של השכנה למטה, אבל לא צץ ג'יני שיתרגם בינינו, אז עדיין אין לי מקום עם גדר שאני יכולה להשאיר מאחוריה את הדברים שלי מעיסת נייר ולדעת שהם עדיין יהיו שם למחרת, ובינתיים יתייבשו (כמו העור שלי) במדבר. מרחתי עוד זמן מול המחשב (התחלתי לקרוא מאמר שאנחנו צריכים לקרוא ושאולי יעזור לי בש"ב, אבל בתכ'לס הייתי מול האינטרנט) ובישלתי גרגרי חומוס שהתפחתי מאתמול בסיר שקיבלתי במתנה מאיזו מישהי שבדיוק היתה בדרך לפח איתו לפני שבועיים. סיר לחץ ששסתום הלחץ שלו התקלקל. זו היתה טיסת הנסיון של הסיר: מצויין, אם כי לא שומר לחץ. יילך כנראה לחברה מתל אביב כי אני רציתי סיר לחץ. סירים רגילים כבר יש לי.

כשהחומוס היה מוכן טחנתי אותו יחד עם טחינה גולמית בבלנדר יד (פעם ראשונה בבאר שבע!) והכנתי לעצמי מנה נאה להתכבד: חומוס גרגרים אותנטי וקערה עם שאריות הסלט מהבוקר וצלחת גדולה עם בצל חתוך וזיתים שחורים וקצת גבינה לבנה ועוד איזה קולורבי מוחמץ שהיה לי במקרר. ואז נזכרתי שבעצם יש אצל חברי ממורד הרחוב בקבוקים רבים של זיתים ירוקים, שכוחם יפה בעיקר לחומוס (הם לא כל כך טעימים לבד). אז ירדתי למטה לסחוב להם בקבוק של זיתים. "לסחוב" אני אומרת, כי יש כרגע שיפוץ בבניין שלהם, ויש פיגום גדול שחוסם את דלת היציאה מהדירה לחצר, כך שכדי להגיע לבקבוקים המאוחסנים בה צריך לבוא מאחורה ולדלג מעל הגדר (זו בעצם הסיבה שאני לא עובדת על עיסת הנייר אצלם בחצר, כמו שתכננתי מלכתחילה). בדרך חזרה עם תחושה של גנבת ובקבוק זיתים ביד ראיתי איש בגודל מקרר זורק לפח אריזת קרטון בגודל מקרר. אוקיי, אמרתי לעצמי. עיניים גדולות, ידיים תפוסות. תחזרי אחרי האוכל עם סכין יפנית. וכך עשיתי. חתכתי לי כמה משטחי קרטון גדולים, ואחר הצהריים ישבתי לשולחן האוכל (שעליו קרטון מגן גדול), עם קערה של דבק פלסטי מדולל במים, רצועות של השנתון לתואר ראשון ושני של האוניברסיטה הפתוחה משנה שעברה (ידעתי שזה ישתלם לשמור אותו...) ושמחה בלב, והתחלתי לעטוף ברצועות נייר את השלד שהכנתי אתמול. מה אני אגיד לכם? זה כיף זה!   

לא רע בשביל התחלה.

אם יהיה לי כח לסיים אותו, הפרוייקט הבא יהיה משהו עוד יותר תלת מימדי.

הוא יושב ומתייבש במדף הריק של הכוננית שלנו בפינת האוכל, זה שפיניתי מזבל בנקיון פסח .

ישבתי לעשות קצת ש"ב ואז ש', שבקושי יצא לי לדבר אתו מאז סאגת MJ ושרציתי לשאול אותו (בהיותו הפרשן הראשי לענייני ע' [1]) על איך ע' העלה את התגובה המעולה ההיא לפריחה שלו, שלא היתה כרוכה ביצירת כורח בשבילי לדחות אותו על בסיס חשש הידבקות, צלצל ושאל אם בא לי ללכת לגן הציבורי לאיזה שעה כי הוא חוזר מפגישה לא נעימה ולא בא לו ישר הביתה. הוא היה נרגן, אז עשינו תחרות צעקות בגינה. הוא צעק עלי "לא!" ואני צעקתי בתשובה "כן!". הוא כמובן ניצח, כי אני לא סובלת רעש. אני לא מקשיבנית טובה עדיין, יש לי עדיין דחף למצוא מוצא ולתת פתרונות במקום להקשיב בלבד. היה לי יותר קל בחלק של הדיאלוג ופחות בחלק של ההקשבה. בעיקר שנרגנות היא סוג של התרסה, שהיא בתורה קריאה נחרצת לתגובה. ואני מרAצה כזאת, מעדיפה לתת לאנשים את מה שהם מבקשים, גם אם זה מתחת לפני השטח. אבל אני חושבת שטוב לי עם האינטראקציה עם האנשים האלה שסומכים עלי ואני סומכת עליהם. נכון שיש אכזבות (מסתבר שע' הבריז לשנינו היום, ושוב עובר עלי יום ראשון בלי חיבוק. אוף) אבל בסך הכל זו התנסות מאוד מלמדת ומוצלחת ומתרגלת. אחר כך נהיה קר אז חזרנו לדירה שלהם, (בדרך ראיתי דירה עם עץ תפוזונים לא קטופים, ואמרתי: "עוד אין לי דחיה להיום. אני אשאל אותם אם מותר לי לקחת תפוזונים", אבל היה נעול.) ושם הוא התיישב מול המחשב והתעלם ממני (פחות או יותר) עד שהלכתי.

עכשיו אני קצת יותר מבינה את החבר החמוד שבא לבקר בתקופת המבחנים ושהרגיש מאוד לא בנוח כשהתיישבתי מול המחשב למשהו שהיה קשור לפוסטי הדיסוציאציה ההם. כנראה אותו סוג של התעלמות, של התרכזות בדבר חשוב ושכחון אקוטי-למחצה של המצב החברתי. אבל אני יודעת שכולנו לטובת כולנו, ומחר כבר אשכח את זה.  

חזרתי לכאן והשתדלתי מאוד לעשות את שיעורי הבית שאני כן יודעת איך עושים (גיליתי שגם בהם יש חלקים שפשוט אין לי מושג, לא משמח), ועכשיו הם נסתיימו (בלי החלקים עם ההתלבטות) וכמעט תמו שידורינו להערב.

לילה טוב