לו הייתי אתם, גם אני הייתי רוצה לדעת איך היה בחתונה של המכונף ואשתו.

היתה שמש יפה וזה היה בצל תחת עלווה במקום יפה שבצידו מקווה מים.

היה נעים לפגוש את המשפחה שלו שוב והמשפחה הגרעינית שלו היתה ממש מאושרת,

אבא שלו היה לדעתי בסערת רגשות, בין צחוק לבכי, כל הזמן כל הזמן. 

ואמא שלו, שהיא המקור של המגע הזה, נראה שקיבלה בשלום וללא חשד את ברכת המזל טוב שלי.

לא היתה אינטימיות אמיתית בחיבוק שהיה בינינו, אבל נראה היה שהיא מתעניינת באמת ושואלת באמת,

ומשהו שאמרתי נשמע לה מעניין אז היא לא היססה לבקש ממני עוד מידע במועד מאוחר יותר.

פלא בעיני הפתיחות הזאת. אני כזאת רוצה גם.

כשהם רקדו על הרחבה אחרי החתונה, הוריו, ראו שהם היו בעולם משל עצמם, לא על מנת להראות.

זה היה יפה.

הקטה הזהירה אותי מראש שהיא "עוצרת נשימה באופן מיוחד" וזה היה חמוד מאוד. 

הנקודות שבהן רקדנו זו בקשר עין עם זו היו מרגעי השמחה הטובים והמוצלחים שהיו לי בחתונה הזאת (בנפרד ממה שיתואר בהמשך).

המוזיקה בכניסה ובסיום הערב היתה כזאת, שהביאה דמעות של התרגשות לעיני. אני לא מכירה את הכלה, ולא יודעת מה המוזיקה שלה.

אבל את החתן כן, ואני יודעת שידו המכוונת היתה בזה. כל מיני שירים שחלפו בחיי (כי מקורם בו ) חצו את האוזניים שלי,

ממסגרים את התמונה הזאת: מקום וזמן ודבר ששייך, וקשור, ובאמת - שלו.

כנראה בדומה היה לה. שזה היה ארוע שלה, בקשרים ונימים שאני לא יכולה להבחין ולהעריך.

איזה קסם. איזו תפאורה אמיתית ומוצלחת להניח בה טקס, שמאחוריו כוונה. לבוא בקשר בתוך ומתוך הקשר.

החתונה הזאת באה בהקשר הזה. בשיר החופה הזה.

"

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.

בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.

"

השיר הזה, זה פלא שהוא קיים בכלל.

פלא שמאיר אריאל בעדינות בעדינות לקח את האינטימיות הזאת ותפר לה מנגינה,

ושר את זה והקליט את זה וזה בעולם. ומאז שזה בעולם זה פלא שהם רואים את זה זה בזו.

טוב מטוב, טוב מאוד.

זה מביא דמעות לעיני כשאני חושבת על השיר הזה.

ידעתי עליו מראש, מראש רב, כי המכונף לא התאפק מלספר כשהם מצאו אותו,

ובכל זאת בחופה הזאת דמעתי מהתרגשות. טוב מטוב, טוב מאוד.

הם החליפו נדרים יפים ופשוטים ופרוטים לאגורות קטנות של חסד.

אהבה וכבוד וחסד שרו בחופה הזאת כמעט כבני המשפחה המחזיקים את היתדות.

בחירה זה דבר כל כך קשה וכל כך פשוט.

זה שהבחירות שלהם הסתכמו לחתונה הזאת, אלה אלפי ביטויים קטנים של רגעים אני לא יודעת כלום עליהם.

לא הכרתי את הכלה ולא הכרתי את החיים המשותפים שלהם ולא הכרתי את המחוות הקטנות שלהם כשהם בקרבה ובמגע ומעבר לרחבה.

הסתכלתי לפעמים אבל השתדלתי לא להגיע לעומס יתר מזה:

אם יבוא יום שנכיר, הוא יבוא. ואם, כמו שהמכונף חושב כרגע, הוא קשה מדי ולא יבוא אף פעם: גם עם זה נחיה.

אבל זה היה מרגש להציץ,

לראות את הפנים שלו ואת השמחה בעיניים שלו ואת הקמטים היפייפיים בצידיהן כשהוא מחייך אל אהובה,

זה שם אותה במקום של אהובתו עבורי יותר משמילים מרחוק יוכלו אי פעם.

אחר כך היו אוכל ומוזיקה והלצות עבשות מצד ההורים בנאומם והשתטות של האחים בשירה על בני הזוג,

וכל מיני דברים כאלה שנפוצים בחתונות, אבל זה לא היה חשוב. היה חשוב כמה טוב היה.

המוזיקה המשיכה להיות משהו שאין בו קוצים ודברים בלתי נסבלים, והיה טוב.

הם היו על הרחבה גם, וגם בנפרד, וגם מסתובבים,

ולמרות שהעדפתי תמיד לחבק את הכלה קודם (כדי שתהיה לי משימה אחת פחות כשאני מדברת עם החתן), עדיין התקשורת איתה לא נראתה או הרגישה איומה. 

בתמונות שכבר עלו אל הפייסבוק יש תמונה אחת מבויימת, שבה אני מישירה מבט אל המצלמה של החברה, ואחת לא מבויימת, שבה המכונף נשען על מסעד כסא בחיוך גדול ופתוח, ואני נראית בתמונה בפרופיל היות ואנחנו בתקשורת פשוטה כזאת, מפטפטים מין פטפוט של מסיבות שעיקרו תשומת לב ולא תוכן.

הפתיחות הזאת, אי העצירה הזה, משמחים אותי נורא. הנה צלחנו את זה.