סתם, אני לבד לבד סגרתי באמצע הקלדת הפוסט, מאותגרת שכמוני.

אז ככה.

גם מיס לבנדר מתחתנת! בקרוב היא תהיה מיסיס לבנדר!

מיס מותק שכמוך, מזל טוב רב וניגר כדבש! כיף לקרוא אותך מתרגשת.

וכיף שהאישיו הזה של "למצוא" יורד לך סוף סוף מהרשימה. הוא היה כבד עלייך.

אני מקווה שעכשיו לפני קדחת התיזוזים לחתונה עוד נספיק לשמוע אותך נושמת לרווחה ומשתטה קצת, מתי פעם אחרונה ביקרת בשדה בור?

ב. אחרי החגים יתחדש הכל

סוף סוף! סוף סוף נגמר כבר סוף השבוע הזה!

המכונף התחתן, כלומר, נישא, ושימו לב, בזמן עבר! ואני הייתי שם ואני עוד כאן בחתיכה אחת, משמע: זה אפשרי.

ופרקטית כבר התרחשה הפגישה האחרונה ביני לבין MJ לפני שהיא עולה על מטוס וחוזרת אל ארץ האגדות שממנה מגיעים רק מיילים.

כל הדברים הכבדים שבגינם כבר הייתי קצרת רוח (שיעבור כבר!), אכן בש"פו. 

אבן נגולה. נותרו רק צנצנת ושיעורי הבית

ג. סיפור גאווה מלפני שהיה סוף שבוע.

היה יום חמישי. יום העיון לתארים מתקדמים כבר הסתיים, ועוד לא הגיע הזמן לסמינר.

מכיוון שהזמן הלך ואזל ועדיין לא מצאתי בכלי ובין מטלטלי אף רעיון מוצלח לכרטיס ברכה לחתונה של המכונף ואשתו,

הלכתי עם חברה לחנות האוניברסיטאית לבחור אחד. היו שם כרטיסים בסגנון מקושקש סטייל מיכל נגרין ואחד שהיה כתוב עליו "לזוג הצעיר".

על גופתי המתה יהיה כתוב על הכרטיס שלי לחתונה של המכונף "לזוג הצעיר"! החברה ראתה את פרצופי המכורכם ואמרה: כן, באמת אין כאן כלום בסגנון שלך. זה שעשע אותי קצת (אה, יש לי סגנון? שמים לב? ).

אז הלכתי לדירה בחזרה לארוז את התיק כדי שאוכל ישר אחרי הסמינר לנסוע למרכז (כי בסוף כמובן שלא היה לי טרמפ לחתונה מבאר שבע. פפפ!),

ובדרך הצצתי בכל ערימת אשפה ומתקן מיחוןר לראות מאין תבוא לי ישועת הדברים הנוצצים כדי שאוכל להכין כרטיס בכסוף ולבן לחתונה.

לא מצאתי. אבל כן מצאתי את השקית הכחולה המכוערת הזאת של אורנג'פלאפונסלקום:

אקזיביט איי


ישבתי עם מספריים ודבק ו:

ואללה! מי היה מאמין!

ובול בסגנון שלי!

את הברכה שכתבתי ברגע של צלילות במהלך השבוע העתקתי לשם ולא צילמתי, שכן יש דברים שמהם מגיע ללב שלי מנוחה.

ד. סיפור גאווה מהיום.

אחרי השיעור של רכישת שפה (שהוא עם המרצה הזאת שאני מחבבת ממש את זה שהיא לא מפסיקה להיות קצת פוליטית ולא קורקטית), חיכיתי בחוץ למישהי מהכתה שתצא כי נדברנו ללכת לאנשהו, ובינתיים יצאה המרצה וראתה שאני שם ותפסה אותי, לומר לי:

"יש ספר בלשנות שאני קוראת ואני חושבת שגם את תיהני ממנו. קיבלתי אותו בהשאלה מעידן [2] והוא מוצלח. גרם לי להסתכל מחדש על בלשנות קצת. אני לא בטוחה אם יש עותק בספריה...". מגניב, אמרתי לה. אז אולי אני אבקש ממנו ופשוט אהיה ברשימת קריאה שלו, אחרייך. היא הסתכלה עלי והיססה קצת. הסתכלתי עליה בחזרה. "טוב," היא אמרה לי, "אם את לא פוחדת...". הייתי צריכה אותו כועדת הוראה פעם והוא היה מאוד לעניין, אמרתי לה. אז היא אמרה: טוב, תזכירי לי להחזיר את הספר, ואז.  

מגניב! אני חושבת שאולי אני מוצאת חן בעיניה גם, אז היא חשבה שמה שהיא אוהבת ימצא חן בעיני.   

בינתיים תוך כדי הקלדת הפוסט החלטתי לכתוב לה להודות על ההמלצה ובאותה נשימה להודות גם שיש לי עניין אקדמי בעידן הזה ולשאול אותה אני "אמורה לפחד" לאור התגובה שלה. מקווה שזה לא חצוף מדי. מקסימום נקבל דחיה .

בעצם האינטראקציה עם החלון של המייל היא זו שגרמה לפוסט שלי להמחק בפעם הראשונה...

ועכשיו כשנשלם הדיווח אני יכולה ללכת לישון.

לילה טוב   

[1] בש"פ- בעיות שהזמן פותר.

כינוי צבאי לבעיות שמטאטאים מתחת לשטיח ומקווים שלא יצופו חזרה עד שיגיע יום השחרור שלך, שהוא כמובן הפתרון לבעיה.

[2] עידן. זה האיש הזה מהפוסט הממש מעניין של שבוע שעבר. ההוא ההוא. כאן בקישור אחרי הקו הראשון.

היא: את מכירה את עידן?

אני: עידן לנדו?

היא: ...

אני: קצת, לא ממש מכירה- יודעת שהוא קיים, קוראת את הפוליטיקה שלו על האינטרנט, עוד לא יצא לי לפגוש בעבודה האקדמית שלו.