היה לי יום טוב היום, אבל אולי היה יותר הגיוני לעשות את שיעור הבית במקום לישון שנ"צ על הדשא בשעות החופשיות.

זה משום שאני הולכת לישון מאוחר מדי בכל לילה, וזה משום סיבות ותירוצים מתירוצים שונים.

הלילה זה היה כדי להעביר את טיוטת שה"ב לכתיב בני אנוש.

יש לי בוחן ביום שישי ועוד לא ישבתי להתאמן על התרגילים. ים של סטודנטים תואר ראשון שמתייחסים לקורס הזה כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בחייהם ובתואר הזה, וגם אני צריכה לאמץ את הרצינות הראויה כדי להיות באותה רמה, אבל אני לא יכולה. הסקה סטטיסטית היא פשוט לא חומר אקדמי, ואני בטוחה בזה.

מחר שוב אקום עייפה. שונאת קפה ושונאת את זה.

ורק ביום חמישי כמו בסיפורים המשפחתיים על הילדים העייפים שמתעוררים וולונטרית בשבת, אזנק מהמיטה לקראת המשימה הסודית שלי.

סה"כ מגיע לי על כל החודש הזה, כולל. עוד מעט, עוד מעט קצת.

המרצה בבלשנות החזירה לי תשובה:

שזה נשמע לה רעיון טוב לשאול את הספר מהאיש ההוא בהנתן שאני גם ככה מחפשת אמתלה לדבר איתו,

ושאחכה ואתן לה הזדמנות לזרוק לטובתי מילה קודם. איזה כיף!

אבל היום שכחתי לבקש ע"מ להדחות, וזו תקלה.

היום היה יום הזכרון לשואה ולגבורה. זכרתם? אני זכרתי רק עד אמצע הטקס ואז הלכתי משם. החזקתי קצת אפילו אחרי שמישהו על הבמה שאנחנו צריכים להיות חזקים כדי שזה לא יקרה שוב. אני שונאת טקסים שאי אפשר לענות להם אפילו בקריאות מהקהל, לא כי למישהו על הבמה יהיה אכפת, אלא כי הסביבה תשתיק אותך. זה מפחיד אותי ומפחיד אותי. יש את זה גם בקהילות שלנו, פרט לרדיקליות ביותר שבהן.

אני שונאת את התקופה הזאת בשנה על שום הלאומנות הבוטה שבה וזה דבר חדש, רק מהשנתיים האחרונות לדעתי. זה תמיד היה ככה והייתי עיוורת?  ועכשיו כל מה שיש לי זה הומור סלפסטיק ואני רק מחכה שמישהו יעשה hack ויכניס לחילופי הדגלים בין יחידות צה"ל איזה פאלוס אימתני. 

כל העולם עמד מולי בחלונות צ'ט מתישהו הערב, והיתה עוד מישהי שקבעתי איתה הליכה רגלית

אני לא מרגישה את עצמי מתנוונת, אבל כשאני הולכת קצת יותר מהר אני נזכרת שזה חשוב אחרי הכל,

והכל יצא לפועל והצלחתי לא להיות בעומס יתר ו(אני מקווה) גם לא להעליב ממש אף אחד.

(רק יצא שאני בכל זאת הולכת לישון מאוחר מכפי שצריך).