המשך של not being seen.

והפעם: מנגנון עקיפה ל"אימת הביטוי האישי".

ותסלחו לי, בבקשה בבקשה ועם קריצה קטנה ומשיכת כתף, על כך שבפוסט שעוסק בדיוק בנושא הזה, מה שיש לי להביא זה ציטוטים.

מתוך "אף אחד בשום מקום", ספר שכתבה דונה ויליאמס, שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה:

"

היה עלי להונות את עצמי דרך קבע שאין שום דבר אישי או רגשי במה שאני עושה, ולהפנט את עצמי באופן קבוע כדי להגיע לרגיעה מספקת שתאפשר מידה מסוימת של ביטוי עצמי; לצמצם את העקה שיצרה ההתנגדות הרגשית ל"פשיטת הרגל" שהרגשתי בגלל ההודאה בצורך לתקשר.

.

.

.

אדם במצב כזה [של עומס יתר, צ.] יכול, במקרה הטוב, לדבר בצורה רהוטה רק על ידי הונאת המוח להאמין כי:

1. מה שיש לו לומר נטול חשיבות רגשית- משמע, להג;

2. השומע לא יוכל לגעת בדובר דרך המילים- משמע, עגה או "דיבור בשירה";

3. הדיבור אינו מכוון ישירות אל השומע- משמע, דיבור אל עצמים אות באמצעות עצמים (זה כולל כתיבה, שהיא דיבור בעזרת נייר);

4. אין זה דיבור כלל- משמע, לשיר שיר שהולם את המצב;

5. השיחה נטולה כל תוכן רגשי- משמע, לציין עובדות ופרטים פעוטים וסתמיים.

"

(זה עונה גם: למה דווקא אינטרנט, למה דווקא דיבור אניגמטי או פוסטי קמתי-התלבשתי לא נגמרים*)

* אם כי זה לא כל כך מסביר אילו סוגי כתיבה כן נכללים בביטוי שאינו דחוק אל הקיר