הלילה ישנתי בפעם הראשונה על המיטה שלי בדירה לאחר הריסוס. 

אני חושבת שאין לי עקיצות חדשות ואלה חדשות מעולות. זה הדבר הראשון שחשבתי כשהתעוררתי (וואי, לא מגרד לי באופן חדש בשום מקום), וזה רק מראה כמה רעש מנטלי זה הסב לי עד כה. הלוואי הלוואי הלוואי שזה עבד.

זה ככה גם עם רעש רקע אמיתי, לצערי. בשבת הייתי בדירה של החברה מהלימודים והיא הדליקה מוזיקה לכמה דקות ואז שאלה בעצם אם זה מתאים ואמרתי לה שהיה לי קל יותר אם היא לא היתה, אבל אז כשהיא כיבתה גם הרגשתי את רמת המתח שלי יורדת בחזרה, את הנשימה לרווחה הזאת.

הנשימה לרווחה הזאת חשובה לי ובה בעת היא מפחידה אותי ממש כי היא גורמת לי לדעת לרגע כמה עמוסה אני בדרך כלל, בדברים שאני דוחקת כל הזמן אל שולי התודעה כי לדעתי אין לי השפעה עליהם.

האם הפגשתי אתכם כבר עם העמוד הקדוש? "רגישות חושית- העולם הוא יותר מדי!". זה עמוד מתוך "באופן טבעי". מצאתי אותו לפני שנים ומאז אני חוזרת אליו מדי פעם. הוא מציע את המסלול של התמודדות שלא על ידי בריחה, אבל כן על ידי שינוי. אני מוסיפה: ותזכרי שיש דברים שהם כן בשליטתך, ומותר לך להביע אי נוחות ולצפות שיהיה לזה, ולך, משקל.  

היות וכתבתי את זה כבר בתחילת השיחה הלילית שלי עם החבר האינטרנטי לשעת לילה מאוחרת בnot being seen,

והיות וזה עלה בפוטוספירה, אני חושפת את המשימה הסודית שלי לפני שאני יכולה לדווח על סיום מוצלח. 

"דודה- הגידי לנו כן... אם תגידי כן או לא נתחתן בין כה וכה, דודה- הגידי לנו כן!"

המתח הזה בין הידיעה שזה כך בין כה וכה ובין הרצון לקבל את האישור.

והעצבים בדבר זה שנדרש "אישור" רשמי כדי לטפל בזה.

כבר בפעם הראשונה ששמעתי את החידה הזאת, זה היה הרבה לפני שהייתי צנצנת, ידעתי שיש כאן אמת:

"מה זה: הוא שלך, אבל כולם משתמשים בו חוץ ממך?"

והתשובה- "השם שלך".

תזכורת: הקטגוריה איֶּלת אהבים, ובה תלאות השם למיניהן.

מאיות החכמה אמרה פעם שמעבר לחיים בזהות מגדר מעודכנת, נכונה יותר בשבילך, היא מורכבת לא רק משום שצריך לאתר את הזהות הזאת ולהצליח לראות את עצמך כשייך אליה, אלא משום שבמובנים מסוימים יש לזה גם, מעבר להיבט האישי הפנימי, גם היבט פרפורמטיבי וגם צורך במתן תוקף חיצוני.

זאת אומרת, על מנת שאפשר יהיה לומר שאתה חי בזהות מגדר מסויימת, צריך גם להביע חיצונית שייכות אליה, ולהתקבל על ידי הסביבה כשייך אליה.

וזה מעביר את הכל שוב לחסדיהם של פקידים.

כמו שבמשרד הפנים אני נתונה עכשיו לחסדיהן של דודות שכן או לא יצחקו על הבקשה שלי ואחר כך כן או לא יחליטו שחותמת הגומי לגיטימית או לא בכל זאת.

כמו שכדי להיות אזרח במדינה מסוימת, לא מספיק לחיות כך במלוא הכוונה, אלא המדינה צריכה להעניק לך אזרחות.
כמו שכל אחד מאיתנו שופט את הסבירות של כל אחד אחר מאיתנו יום אחרי יום אחרי יום. פקידות נלוזה בשם משטרת המחשבה והגבולות.

אני כן מאמינה שיש צורך בקטגוריזציה בעולם על מנת לאפשר חסכוניות בהתמודדות איתו (כי אם הכל חדש ושונה, אז עם הכל צריך להתמודד כעם חדש ושונה, וזה עומס קוגניטיבי גדול מדי), אבל פחות ופחות אני מקבלת את הסמכות של מישהו לקבוע למישהו אחר בפנים ובחוץ. וגם קצת פחות ופחות אני רואה קטגוריות כמייצגות של אמת מסוימת. אולי אני הולכת ונהיית פוסט מודרניסטית לעת גיל 28. אולי ההריון הוא מזרע מרובה, בכל פני הארץ, אבל השד יודע שש' הוא המיילדת של התהליך הזה.