ככל האפשר.

הבאתי ספר שמן מהבית של ההורים ("אשה בורחת מבשורה" לגרוסמן, שמאיית את שמו דויד ולא דוד),

ויש "עמוק באדמה" שאת העונה שהשלישית שלו אני מסיימת בזמן שיא, ומבלי בכלל ליהנות ממנה,

ויש את הקסם ההוא שהזכרתי כבר, אגדת עץ השיער (יש לינק בפוסט קודם, אני לא רוצה שהוא יוכתם בכל האסקפיזם שלי).

כל זה כי מאוד לא כיף לי בחיים האמיתיים כרגע.

צריך להתקשר לכל מיני חברות ולדבר איתן על כסף

צריך ללכת לדירה ולראות אם המצב רק החמיר או שמשתפר

סבא שלי בבית חולים וזו הפעם הראשונה שזה נשמע כזה טרמינלי.

לפני עשר שנים התחילו לעבוד על המסלול של הרכבת הקלה בבת-ים, ליד הבית שלנו.

הרחיבו את הכביש ובנו באמצע אי תנועה גדול ורחב. ואז סללו עליו מסלול הליכה, לאמור: זה ייקח עוד זמן.

אבל קצת לפני זה זה עוד נראה כמו עבודות לקראת הרכבת הקלה, וסיפרנו בהתרגשות לסבתא וסבא,

ואז סבא המתוק שלי הרים את הראש ואמר ברוך: אני חושב שהרכבת הזאת לא תיסע בתקופתי. 

הזדעזעתי, אז, מהאמירה הזאת.

אחר כך נקף הזמן וזה התחיל להצחיק אותי.

אומרים שהיא תתחיל לנוע בספטמבר, הרכבת הזאת.

אז אומרים. מפחיד אותי לחשוב שהוא צדק. צודק. צדק.

הראשון בלשון עבר סתמי

והשני בהווה של כאן ועכשיו

והאחרון אחרי מות-.

ככה הכאן והעכשיו שלי נראים, אז מה הפלא שאני חיה בארץ אגדות.

מצחיק ומעניין: אין לי כל כך הרבה קרובי משפחה בשביל להחזיק מים לאורך זמן עם התירוץ הזה.

ובכל זאת.