בבית של ההורים שלי ליד הכיור באמבטיה

שתי שפופרות של BENGAY, שתי שפופרות של קרם נגד שפשפת.

אחרי חיפוש-מה מצאתי בהקלה גם שפופרת אחת, כמעט גמורה, של משחת שיניים.

אמא ואני מדברות על היום שעבר, על כמה אבק נצבר במטבח, על כמה סבא שלי מרותק ומוגבל ותלוי.

על תכניות לזמן הקרוב, אמא אומרת שאחותי תיקח את החתולים לדירה החדשה שלה בראש השנה.

היא אומרת שהיא כבר אמרה לאחותי שסבא שלנו בדרכו האחרונה, שתכין את עצמה לגרוע ביותר בתוך חודש, שניים, שלושה.

את באמת מאמינה שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אני שואלת אותה, והיא מסתכלת בי כאילו טעיתי במילה, "הרבה?" 

אבל היא לא מאריכה בזה, נושמת עמוק ומודה שאם הטווח היה נתון גם לבחירתה, אז מוטב מוקדם מאשר בסבל רב יותר ובבזיון עמוק יותר.

ובעצם זה משהו שנוכח על פני השטח, שהוא עכשיו גוסס מוכרז, כמו חוף מוכרז בים,

זה מסומן על המפות של כולנו, היינו רוצים לדעת את שעות הפתיחה. מתי יש מציל.

טוב, היא אומרת. זה זמן טוב, החתולים יעזרו לה, ינחמו אותה.

ומי ינחם אותך, אני שואלת אותה והיא אומרת: אני יותר יציבה וחזקה ממנה, ואתם, אני מניחה, וכל היתר.

מחר (או באחד הבקרובים האחרים) נזרע כאן באדניות שלה.

אין לה רגע לנשום ובטח שלא לזרוע, אבל זה דבר שיהיה טוב לעשות יחד, שכם לשכם

וגם לירוקים הקטנים הרעננים יש כח מיוחד לזבל את הלב, לחדד בו את היות העולם.

לא סתם נכתב "הירוק היום ירוק מאוד"

לא לחינם, כמו שאמרתי לMJ לפני כמה ימים, האיש בחלומה של המלכה ב"אגדת עץ השיער" הוא איש ירוק.

עדיף שהם כבר יהיו פה, גם באופן כללי אבל גם בכוננות, בדקה-קריאה כמו שהיינו קוראים לזה בצבא.